ראו הוזהרתם.
כאילו אתמול כולם התעוררו,
כולם.
אחרי חודש וחצי של רק אני והוא,
כולם צצו.
כאילו באים לבחון אותי.
אם אעמוד בפיתוי.....
אני עומדת בתחנה ליד הבסיס,
מתחננת בליבי שהאוטובוס יגיע כבר אחרת אאחר את האוטובוס שלי...
ואצטרף לחכות שעה להבא.
"אני מדמיין או שסיננת אותי?"
פתאום קלטתי,
בתוך כל הבלגן שלי,
ובתוך העייפות והבלבול,
לא עניתי לו.
אם הייתם אומרים שדבר כזה היה קורה לפני חודש,
הייתי נקרעת לכם מצחוק בפנים,
הייתי אפילו בורחת מהבסיס כדי שהרגיש אותו בתוכי...
הסברתי,
בתקווה שלא יחשוב שאני ממציאה,
ועד שהגעתי לתחנה הוא התקשר..
רק מלראות את השם שלו על המסך,
התחלתי להרטיב.....
כל הדרך דיברנו,
דברים שרק איתו אני יכולה לדבר עליהם...
וכשהגעתי סוף סוף לאוטובוס הביתה הוא כבר לא היה שם...
אחרי התלבטויות,
הוא היה בדרך אלי,
לארח לי חברה....
"זה לשים אותי למבחן"
"אז את בטוחה שאת רוצה שאני אבוא?"
"אעמוד בזה"
ואני אומרת לעצמי בראש:
תיזהרי!
את לא נכנסת לשוב,
את לא נופלת לרגליו....
כשהתקרבתי אליו,
הוא היה עם הגב אלי....
וואו.
התגעגעתי אליו.
דיברנו,
ותוך כדי אני מרגישה את הידיים שלי כמו מתמגנטות אליו.
וברגע ששמתי לב שהיד לי הרגל שלו משכתי אותה בכוח,
נגד הרצון של הגוף שלי.
הגוף נשאב אליו,
בלי שליטה.
וכל פעם זזתי.
וכמובן שהחרא שם לב.
וזה משעשע אותו.
ואני רואה את המבט שלו משוטט עלי...
והוא שולח יד לסיכות שעל החולצה,
החזה...
שואל שאלה ונוגע..
ואני מנסה להתרכז בשאלה ולא ביד.
האצבעות שלו איכשהו מוצאות את הפיטמה,
ומתחילות לשחק...
אנחנו באמצע הרחוב!
אני מנסה לקחת צעד אחורה...
לעמוד בפיתוי..
אני אפילו לא זוכרת מה אמרתי...
אבל זה גרם לו לעצור.
"את נראית מבולבלת"
"מה אני אעשה?"
"אם אני רוצה אני יכולה לגרום לרדת פה על ארבע,
באמצע הרחוב, אבל לא אעשה את זה"
ואני אשכרה חושבת בראש איך אגיב לזה...
את אשכרה שוקלת מטומטמת?!!?
"אני יכול לגרום לך למצוץ לי פה מול כולם"
וישר עולה לי תמונה שלו ערום,
ושלי על 2 לרגליו,
והוא בתוך הפה שלי....
העיניים שלו משוטטת למטה,
חיפש לראות מתי הבד יכנע לרטיבות שלי...
בירכתי את המי שבחר בבד הזה למדי צה"ל...
בד שלא נכנע לרטיבות...
לפחות לא למראית עין..
אחרי שהבין את זה,
הוא פשוט דחף את ידו בין רגלי!
הזזתי אותו מבין רגלי,
עם כוחות שאלוהים יודע מאיפה הבאתי....
אז עכשיו הוא ידע כמה רטובה אני....
והגטף שלי נשאב אלי ואני נלחמת,
והרטיבות מתגברת.
כשהגיע הזמן ללכת,
התכופפתי להרים את התיק,
מוצאת את עצמי בראש מתחננת,
שיעמד מאחורי ויכנס אלי.
שיתפוס אותי בניגוד לרצוני,
ימשוך אותי למקום מרוחק ויחדור אלי....
התיישרתי חזרה..
כל הזמן הזה מרגישה את העיניים שלו עלי.
עם המבט של הטורף בעיניים,
שמסתכל על ארוחה טובה...
והחיוך החוצפן הזה שיודע שאני בכיס שלו...
"טוב לכי לפני שאני מושך אותך מהשיער לשירותים פה"
פאק....
לא בא לי ללכת....
הוא בא ללחוץ לי יד
"זהו?"
איך עברנו מאיומים על משיכות בשיער וזיון בשירותים ללחיצת יד?
הוא הסתובב עם הגוף אלי,
יושב על הקטנוע אז הוא בערך בגובה שלי,
עליתי על קצות האצבעות לתת לו חיבוק,
השפתיים שלו הגיעו מילימטר מהשפתיים שלי,
אבל פספסו.
כשהידיים שלי הגיעו לגב שלו,
שהחזה שלי היה צמוד לשלו קיבלתי פלאשבקים מלילות רחוקים.
ואז הוא הכניס את הברך שלו בין רגליי..
נצמד לרטיבות המטורפת שהייתה שם...
הציפורניים שלי חפרו בעור שלו.
גם הן מתחננות שיחדור אלי..........
"בת זונה..."
הוא מלמל עם שיניים סגורות.
הסתובבתי וברחתי משם כמה שיותר מהר...
כמו איילה שבורחת מהזאב הרע.
בדרך לאוטובוס לפני שהתאוששתי,
והרגע שהצלחתי להרגיש קצת גאה בזה שלא נשברתי...
הגעתי לאוטובוס,
רק כדי לראות אותו מחכה בצד מעשן סיגריה כמו תמיד,
בפינה הקבועה,
בזמן שהוא מחכה שהתור יגמר,
כמו תמיד,
ולשאוף כמה נשימות אחרונות של עשן,
לפני שהוא עולה לאוטובוס הקבוע.
תוך כדי שאני אומרת לעצמי:
תתרחקי.
תעשי כאילו לא ראית.
תתעלמי!
אני מוצאת את הרגליים שלי הולכות אליו.
נעמדתי מולו,
מחכה שירים את המבט.
כשהרים את עיניו המושלמות והעייפות לפני,
המבט שלו היה נראה מעורב.
עלה לו חיוך,
ואושר,
אבל גם קצת עצב,
ובלבול.
הוא עמד מאחורי כחיכינו בפתח האוטובוס,
רציתי להישען עליו.
שיחזיק אותי.
אחרי שעלינו והבנו שלא התראנו כבר חודש וחצי....
אחרי שהסברתי שנעלמתי כי נפצעתי בצורה מאוד מוכשרת
והייתי בבית לא מעט זמן,
הוא חיבק אותי,
עטף אותי כמו שרק הוא יודע.
תמיד שהוא מחזיק אותי יש לי ערבוב שלי רגשות:
אושר ושלווה,
ואז עצב ודמעות שמאיימות לצאת,
כי אני יודעת שבחיים הוא לא יהיה שלי,
או אני שלו.
שהאושר והשלווה שהוא משרה עלי לעולם לא יהיו קובעים..
כשהוא רחוק ממני אני שוכחת מההרגשה הזאת,
אבל כשאני בידיים שלו אני מרגישה שלמה.
כאילו אפשר למות מרוב שלווה.
סיפרתי לו עליו.
"הכרתי מישהו חדש...
כבר חודש בערך..."
"אז למה באת אלי?
אני לא רוצה להרוס לך משהו חדש,
אני רוצה שתיהי מאושרת"
"מה רצית שאעשה,
שאתנהג כאילו לא ראיתי אותך?"
"כן"
"אני יכולה לשאול אותך את אותו הדבר"
"בסדר, אבל אני מקולקל..."
"לא אתה לא"
"מה את יודעת עלי?"
"מעבר למובן מאליו?"
"לא יודע, תספרי לי מה מובן מאליו"
"איפה אתה עובד, ובמה.
איפה אתה גר....
אותו הלילה שירדנו עם הרכב שלך לאיזה וואדי,
שחדרת אלי ככשכבנו במושב האחורי,
ראיתי מוצץ ברכב,
אז אני יודעת שיש לך ילדים,
וכנראה שאתה נשוי"
"וזה לא מפריע לך?!"
"בטח שכן!
אבל גם אם מאוד הייתי רוצה לא הייתי יכולה להתעלם ממך..."
השפתיים שלו תקפו את שלי.
הוא נישק ושאב ובלע.
שכחתי איך הנשיקות שלו משפיעות עלי.
"את משגעת אותי"
"אני??"
איך אני?
כל מה שאני עושה זה מניחה את הראש שלי בשקע של הצוואר שלו,
ונטלת על היד שלא סביב המותן שלי...
מחזיקה בו חזק כדי שלא יברח.
"למה אתה מקולקל?"
"כי ככה כי אני מקולקל,
כי אני בוגד באשתי,
ואני אוהב אותה מאוד.
ואני אוהב הילדים שלי,
וזה לא כאילו אני מחפש בריחה מהחיים שלי ומהשגרה שלי,
אבל אני לא יכול איתך,
ואני אפילו לא מרגיש רע עם זה...
את צריכה למצוא מישהו נורמאלי"
רציתי להגיד לו כל כך הרבה דברים.
להוציא את כל מה שאני רוצה/חושבת.
אבל לא הצלחתי.
והוא חיבק,
ונישק,
ונגע,
וליטף.....
כשירדתי מהאוטובוס שלחתי לו הודעה..
ואמרתי לו שכשאני בידיים שלו אני רוצה להישאר שם...
ושאני מרגישה עצב ואושר ושלווה כשאני בידיים שלו.
ושאני לא רוצה מישהו נורמאלי...
הוא אמר שכל מה שהוא רוצה בשבילי זה שאהיה מאושרת,
ושלא אפסיק לחייך כי החיוך שלי יפה,
ושאני לא מבינה כמה אני שווה,
ושזה הרבה יותר ממה שהוא שווה...
וכואב לי,
באמת שכואב...
הוא הציע שניפגש,
רצינו היום אבל זה לא יקרה,
ואני הכי רוצה בעולם להיות איתו,
לפחות בפעם אחת אחרונה אם מה שיש לי עם החדש יהיה רציני...
אבל אמרתי שלפינ זה אעשה איזשהי בדיקה עם החדש...
כבר כמה ימים לפחות שבוע אני מנהס להבין ממנו מה אנחנו אבל אני מפחדת,
מפחדת לפתוח את זה ממש,
שלא יבהיל אותו.
שלא יעלם לי גם הוא....
החבר הראשון שלי,
מגיל 14 שלח לי הודעה אחרי שלא דיברנו מלא זמן,
הוא בא לירושלים במוצ"ש והוא רוצה שניפגש...
חשבתי שזה אחלה תירוץ לבדוק אם זה יפריע לחדש....
בשיחה הקבועה שלנו באמצע הלילה סיפרתי לו שידיד טוב שלי,
שהוא גם היה החבר הראשון בא לירושלים במוצ"ש ורוצה שניפגש...
גמגמתי בעיקר מנסה להבין אם זה מפריע לו:
"את מנסה להבין אם אני בסדר עם זה?
גם אם היינו ביחד 10 שנים לא הייתי אומר לך לא...
למה את שואלת?
אני בטוח לא צריך להגיד לך משהו..."
"למה לא?"
"כי אנחנו מכירים בקושי חודש..."
הבנתי.
אז אנחנו לא אקסלוקסיבים...
ולימים הקרובים,
אני בסדר עם זה...
אני רוצה להיות בידיים של ההוא מהאוטובוס לעוד כמה שעות...
כי אולי זאת תיהיה הפעם האחרונה....
אבל זה עדיין צבט לי קצת.
כי אני מרגישה שאני מכירה אותו כבר שנים,
לא "בקושי חודש".
ההתאמה בינינו מושלמת!
בהכל!
מאוכל ואובססיה לפירות!
עד נופים ירוקים ולבנים משלג,
גם בקתות מעץ מבודדות ביער בחורף,
מתכנונים לטיולים לברלין ולפלנד ועוד מדינה שאם אגיד זה יסגיר אותי,
ועד הסקס...
אוי הסקס............
הוא אוהב לשבור אותי,
לקרוע אותי,
לזיין,
לנשוך...
אחח
לנשוך....
אני מסתובבת עם סימנים על הגוף כמו ילדה מוכה...
מצד אחד כל כך גאה בהם,
מצד שני מתביישת ומסמיקה מלחץ כששואלים עליהם...
אני מרגישה כאילו כבר שנים שאני שוכבת לך במיטה,
מותשת ועייפה אחרי שחנקת וחדרת...
שכבר שנים אניעושה לך מסאג' במרפקים כי אני יודעת כמה כואב לך...
ולא אכפת לי שהיד לי מאבדת תחושה ומתעייפת,
ולא אכפת לי שאני מתה לעצום עיניים,
ואני יכולה לעשות לך מסאג' שעות,
רק בשביל נשיקת התודה שאני מקבלת בסוף..
אני מרגישה שכבר שנים אתה מזמם לי רחמינינוב בלילה,
ומרגיע אותי.
אבל סליחה בלבול שלי,
"בקושי חודש"
כינוי:
Moon Struck
בבלוג זה
בכל הבלוגים
