אין ספק שיישמתי את המשפט הזה לגמרי כמו שצריך השבוע.
והגעתי לכמה מסקנות ממש מעצבנות.
זה מדהים איך אנחנו לעולם לא נהיה טובים מספיק בשביל אנשים.
זה מדהים איך אתה תילחם בשבילם רק בשביל לגלות שנלחמת בעצמך לאורך כל הזמן הזה.
אני נדהמת מחדש, בכל פעם מחדש, מהעובדה שאני אף פעם לא מספיקה.
תמיד יהיה משהו טוב יותר ממני, מישהו טוב יותר ממני, משהו שמכשיל או מפיל, או שפשוט לא רוצים להתאמץ בשבילו.
למה זה אף פעם לא שווה את זה?
אז כן, אז יכול להיות שאני קשה, ויכול להיות שאני מאוד תוקפנית, אבל זה רק כי אני מפחדת להיפגע. בדיוק כמו כל אחד אחר.
אני אנושית, גאד דאמט! למרות שאני מנסה להראות שאני חזקה יותר וטובה יותר מזה, שאני לא נפגעת, שאף אחד לא שווה את זה - אני אנושית לחלוטין, אני פגיעה לחלוטין.
למה כולם מנסים למתוח את הגבול איתי?
חזרתי אחרי שבוע בעיר שהייתה החלום שלי, במשך כמה שנים טובות, הנחיתה בישראל, הייתה הנחיתה הראשונה שבכיתי בה מעצב, ולא מאושר.
במהלך השבוע האחרון, נלחמתי באנשים לבוא לראות אותם, כי אני הייתי זאת שהתגעגעה.
זה מדהים.
קניתי מתנות לכל העולם ואשתו, וחילקתי בינתיים רק שתיים מתוך כל מה שייעדתי, כי איכשהו, מכל מפגש שניסיתי לקיים, אנשים הבריזו.
למה, בשביל מה?
להפסיק להתגעגע? זה מה שאני צריכה? או פשוט לקבל ולהפנים את העובדה שהסביבה שאני נמצאת בה לא מעוניינת להיות איתי כמו שאני מעוניינת להיות איתה?
זה מפתיע אותי בכל פעם מחדש איך אף אחד, אף פעם, לא יהיה מספיק.
כי לכולם תמיד תהיה איזושהי ביקורת.
אם ההיא דתייה ושומרת נגיעה, אז המשפחה שלה תחשוב שהעובדה שהיא נשארה אצל הארוס שלה בחג אומרת שהם נוגעים אחד בשניה.
אם ההיא אוכלת חתיכה שנייה מהעוגה, יצעקו עליה שהיא שמנה, כי חס וחלילה! היא תיראה כל כך נורא אם היא תיקח חתיכה שנייה! במיוחד כשכל פסח מחדש, היא יורדת בסביבות ה6 קילו בשבוע. חכם מצידכם.
אם היא צעירה יותר ממך, אבל בוגרת ממך בהרבה, תפיל כ-ל הפאקינג אשמה על זה שהיא צעירה. על זה שהיא קטנה ממך, כי מה לעשות, תמיד קל לומר שזה בלתי אפשרי להתמודד כשבסך הכל אין לך כוח.
אם לא ראית את החברה הכי טובה שלך חודשיים כמעט, את תבריזי לה, כי יש לך ארבעה ימים עם החבר שלך... וזה תמיד תמיד תמיד יהיה חשוב יותר. בדיוק כמו בפעם הקודמת.
אבל על זה אני לא כועסת. את זה אני מבינה, כי אני הייתי זאת שבחרה אותך, אני הייתי זאת שאמרה שממך אני מוכנה להיפגע. אז אני סופגת את זה, שוב, ושוב, ושוב, ושוב, ושוב, ושוב, ושוב, ואספוג את זה עד אינסוף כנראה.
אני כבר לא רוצה להיות פה.
אני לא דיכאונית כבר, אני סתם מבואסת שיצא לי לחיות בעולם הזה.
אני לא רוצה להיות בבית הזה, אני לא רוצה להיות בחברה הזאת, לא רוצה להיות בעיר הזאת או במדינה הזאת, לא רוצה להיות בבית ספר, לא רוצה להיות קרובה אליכם.
אני רוצה להיות במקום אחר, ולהתחיל מחדש.
להיות בדיוק מי שמגיע לי להיות, להיות מי שנולדתי להיות.
לא היצור המדוכא שהעולם הזה הפך אותי אליו.
נינה,
המרוקאית המקולקלת שאמא שלה החליטה לא להכין מופלטות השנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
