זה התחיל בגיל ארבע, חמש - מקסימום.
הייתי מפונקת, אבל מפונקת חכמה. ידעתי בשניות להשיג את כל מה שרציתי, אפילו בלי לבקש.
זה מדהים, עכשיו במחשבה אחורה לחשוב שילדה בת ארבע יודעת להוציא מאנשים דברים שרוב הילדים לא היו מצליחים.
בסך הכל, לא ידעתי לקבל לא כתשובה.
למען האמת, לא ממש השתניתי.
סבא שלי מצד אמא נפטר במלחמת יום הכיפורים כשאמא שלי הייתה בת חצי שנה.
מן הסתם לא זכיתי להכיר אותו ומי שמילא את תפקיד האבא בחייהן של אמי ואחותה היה סבא שלהן, שהיה הסבא רבא שלי ואבא של אמא שלהן.
כשאני נולדתי, זכיתי ממנו לכינוי נינה - כי הייתי הנינה שלו, הנינה האהובה שלו.
הוא אהב אותי כמו שהוא לא אהב אף אחד מהנכדים ומהנינים שלו, ואיכשהו גם קיבלתי 20 שקל בתור דמי כיס במקום 5 כמו כולם...
כל שישי שני היינו מגיעים אליו, כל הבני דודים שלי ואני. עושים תחרות עד הבניין, עולים את שלושת המדרגות הראשונות וקופצים הביתה. מי שמגיע ראשון, זוכה לעזור לסבא במשהו.
השישי ההוא היה קצת שונה.
עשינו תחרות, הגעתי שנייה.
בן דוד שלי שגדול ממני שנתיים בערך, אולי שלוש - הגיע ראשון בדקה. נכנסו אל הבית של סבא בסערה, מתנשמים ומתנשפים, מחפשים את סבא בכל מקום... ואז קלטנו אותו על הרצפה בשירותים, שוכב בתוך שלולית דם של עצמו.
די מהר מצאתי את עצמי בחוץ, אחרי שנדחפתי על ידי בן דוד שלי בתוך סערת צעקות ילדותיות של "רצחו את סבא שלי".
אני, בתור ילדה קטנה, באמת לא הבנתי מה קורה.
אמבולנס, אורות מהבהבים...
פתאום שבעה..
פתאום הרבה אנשים בבית של סבא.
פתאום הרבה אנשים בוכים ואני לא יודעת למה.
פתאום הוציאו את השולחן הגדול של סבא וכל הכיסאות היו מסודרים במין מעגל גדול ומרתיע מידי.
אבל איכשהו, לא אותי.
אני התיישבתי, כרגיל, בכיסא הגדול של סבא, כמו שהייתי עושה בכל פעם.
חיכיתי לו שהוא יבוא וככה אני אוכל לקום ולהתיישב על הברכיים שלו והוא ילטף את השיער הבלונדיני שהיה לי ויבקש ממני לשיר לו את השיר של צבי הנינג'ה.
חיכיתי. כמו ילדה טובה.
והוא לא בא...
מישהו אחר בא... אדם מבוגר, עם שיער לבן.. שביקש ממני לקום בשביל שהוא יוכל לשבת על הכיסא היחיד בתוך המעגל שנתפס על ידי ילדה קטנה, בלונדינית, שרק מחכה לסבא שלה.
זה הכיסא של סבא שלי אדוני אתה לא יכול לשבת פה בכל מקרה. אני זוכרת שאמרתי לו, ילדה קטנה בת ארבע.
הוא פלט יבבה שלא ממש הבנתי את המשמעות שלה ולא הגיב, רק חזר וביקש ממני לקום.
אמא שלי, ששמעה את הויכוח, באה וניסתה להרים אותי מהכיסא, תוך כדי מלחמה איתי.
אבל הוא לא יכול לשבת שם אמא!! זה הכיסא של סבא!! צעקתי בקול, כשכל הנוכחים בחדר שמו לב אל הילדה הקטנה שצועקת ורוטנת ושומרת את הכיסא של סבא שלה.
אבל סבא לא יחזור יותר!! היא ענתה לי בצעקה נגדית.
רק באותה שנייה הבנתי מה המשמעות של זה.
רק באותו רגע הבנתי מה קורה כשאנשים הולכים יום אחד ולא חוזרים.
באותו יום עברתי את התקף החרדה הראשון שלי.
לא הפסקתי לבכות במשך שלושה ימים... בקושי אכלתי, בקושי שתיתי... רק נאחזתי בתמונות שהיו לי ובבובה שעד היום יש לי (ועברה איתי בערך הכל... כולל הכל) של כלבה קטנה ואפורה.
במשך שנים היה נורא קשה לי להתנתק מהמשפחה הקרובה שלי...
אפילו בבתים של בני המשפחה היותר רחוקים לא יכלתי לישון לבד... הייתי מתעוררת בבכי באמצע הלילה, מבקשת לחזור הביתה כי אני מתגעגעת אל סבא ולא רוצה להישאר לבד.
אני זוכרת שסבתא שלי עלתה על שיטה באחד מן הימים... להכין לי שוקו באמצע הלילה ולבקש ממני לספר לסבא שלי כל מיני דברים...
זה די הפך למנהג... עד שגדלתי מספיק בשביל להסתדר די לבד בקטע הזה...
ההתקפים הפסיקו, אבל עדיין לא יכולתי לישון במקומות שלא היו הבית שלי.
תשע שנים אח"כ - טיול שנתי, כיתה ז'.
לא יצאתי לטיול.
למה?
כי אני לא מסוגלת לישון מחוץ לבית.
לאט לאט ניסיתי להתגבר על הבעיה הדבילית הזאת ועוד באותה שנה הלכתי לשתי מסיבות פיג'מה שהתחמקתי מהן כמו מאש...
היה דווקא די כיף, הבנתי שעצם העובדה שלא הולכים ממש לישון עושה את העבודה..
הפחד שלי היה להתעורר לבית ריק, לדעת שהשאירו אותי שם לבד.
בכיתה ט', הכרתי מישהו... החיים שלי די סגסגו..
הכתיבה שלי הלכה כמו שצריך, היה לי חבר שהיה גדול ממני ובכללי הרגשתי ממש טוב עם עצמי...
ואז החברות הכי טובות שלי החליטו לתקוע לי סכין בגב...
הן החליטו שאני לא חברה אמיתית וניתקו איתי קשר...
הייתי לבד במשך תקופה ארוכה..
גם האנשים שחשבתי שהיו איתי, נעלמו לאט לאט...
גיליתי ששקרים צפים יותר מחרא ושכל הבולשיט הזה, סעמק, כואב יותר מחריטות על העור.
בחופש הגדול בין כיתה ט' לי' השלמתי עם אחת הבנות, למרבה הטמטום, עם זאת שהתחילה את כל הריב איתי.
היא כתבה לי מכתב מרגש.
מה גם שהיא הראתה אותו לשתי הבנות האחרות.. אבל שינתה את המילים וטענה שאני זאת שכתבה לה אותו.
באותו חופש ירדתי 6 קילו ממשקל שלא היה גבוה במיוחד והייתי בתת משקל לא יציב ועל גבול ההגדרה של אנורקסיה.
אבל העסקתי את הראש שלי בדברים אחרים... הכניסה למד"א למשל.
אחרי שהשלמתי גם עם שתי הבנות האחרות, הן סיפרו לי שהראשונה שהשלמתי איתה.. ריכלה עליי מאחורי הגב, בדיוק יומיים אחרי שישבתי איתה עד ארבע לפנות בוקר בטלפון ושיכנעתי אותה לא להתאבד.
אז חזרו ההתקפים.
בכיתי כל הלילה.. היה לי קשה לנשום.
הגעתי למצב שניתן להגדיר אותו מבחינה רפואית כהיפר ונטילציה.
נשמתי כל כך מהר, עד כדי כך שלא נכנס חמצן בכלל אל הריאות.
אנחנו עד היום לא מדברות, אם זה ממש משנה..
המשכתי הלאה, מצאתי חברים חדשים...
התמקדתי במד"א, בלסמוך על אחרים..
הייתה לי חברה הכי טובה חדשה...
החברה.. במלוא מובן המילה...
היא גם נפגעה מהרבה אנשים.. גם היא סבלה..
יכולנו להזדהות בערך עם כל דבר..
גילינו די מהר שהיא הייתה תלמידה של אמא שלי כשהיא הייתה ביסודי והכל..
ואז היא התחברה אל הידיד הכי טוב שלה, וכמו כל סיפור אהבה מרגש - הם הפכו לזוג...
וזה היה יכול להיות נפלא אם בטמטומי לא הייתי מציעה לה לקחת את הזמן לאט יותר, לתת לזה יותר זמן...
זה היה יכול להיות נפלא אם הוא לא היה יוצא עליי וקורא לי בכל שמות הגנאי האפשריים..
זה היה יכול להיות נפלא אם היא הייתה מגנה עליי...
עוד התקף.
עוד היפר ונטילציה.
עוד חרדה.
עוד נטישה.
עוברים הלאה.
השנה, התחלתי את השנה הזאת בצורה מדהימה, פי אלף יותר מאת שנה שעברה...
והכרתי מישהו.. אמנם קטן ממני בשנה, אבל מקסים... ובול הטעם שלי...
היינו ביחד חודש בערך... אחד החודשים היותר טובים של החיים שלי...
לא לקחנו את זה מהר מידי... נתנו להכל לקרות.
יומיים וזה נגמר.
יומיים וזה קרס אל תוך עצמו.
יומיים בגלל פאקינג סדר עדיפויות.
שוב נשארת לבד חחח
שוב התקף
הייתי בפרוייקט כלשהו במד"א, תנועת הנוער שלנו... פרחי מד"א (סתם לפרוטוקול, כתבתי "שלהם" לפני שכתבתי "שלנו" - מסתבר שאני כבר לא מרגישה חלק מהארגון הזה. ארגון מדהים להתנדבות, חרא אנשים) לאורך כל כיתה ט' ובסוף השנה הפכתי למתנדבת.
וכך גם היה עם השנה שאחריי...
אחת מהבנות, הייתה חנונית למשעי, בדיוק כמוני... והתחברנו די מהר...
מסתבר שבאותה מהירות היא גם בנתה על האקס שלי והריצה עליי שמועות בכל התחנה.
היא קראה לי שרמוטה כשסובבתי את הגב, רגע אחרי שדיברנו על זה שאנחנו רוצות לסדר את העניינים בנינו...
בת זונה.
עוד התקף.
זה כבר מצחיק, אתם יודעים?
אני פורקת את הכל כאן וזה נותן לי תחושה די טובה... אבל ביחד עם זה..
קשה לחיות עם החרדה הזאת..
קשה לדעת שאתה לא מסוגל לסמוך על אנשים במבט ראשון כי אתה יודע שהם יעזבו אותך בשלב מסוים...
קשה לחיות עם מנגון הרס עצמי שאומר לך להתרחק מאנשים ברגע שאתם מתקרבים יותר מידי כי הוא מפחד להישבר שוב.
אני זקוקה להצלה..
ומה שעוד יותר מצחיק זה...
שאני בספק אם מישהו יקרא את זה חחח
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
