שלושה משפטים וכמה מבטים חטופים מספיקים כדי להרעיד לי את כל השבוע,

העיניים החודרות שלך גורמות לי לרצות לעזוב הכל ולעבור לגור במיטתך,

העיניים החודרות שלך נכנסות לי לנשמה,

עם בגדים, עירומה.

השבת עברה כל כך לאט, זה אף פעם לא כך, במצמוץ עיניים אחד היא נגמרת. חיכיתי שתעבור, שייגמר היום, והדקות לא חלפו.

שקעתי במחשבות על מה יקרה בפעם הבאה שניפגש, אם אחבק, אם אתן לך לגעת, אם אחייך, או אם אשתתק.

במיטה, מחבקת את הכרית, מדמיינת שזה אתה, וחושבת מה אומר לך.

"סופסוף אזרת אומץ, זה לקח רק 10 שנים"

לא, מוחקת את המחשבה ממוחי.

"אני אוהבת"

לא, עוד לא. אבל אני כן. מוחקת.

רק מחבקת, לא אומרת דבר. 

חולמת בהקיץ איך ידיי עוטפות את גופך, מלטפות את שערך, מרגישות אותך,

איך שפתיי מנשקות את לחייך ברוך, ואז את שפתיך ואת גופך, 

איך עיניי נעצמות לתחושתך, ודמעה זולגת מעיניי,

כי חיכיתי וחיכיתי, הרבה שנים לך, ומי שאמר לי "לא כדאי..."

הנה אתה כאן.