האמת

שהיה לי שבוע לא שגרתי בעליל.

החצי הראשון של השבוע, הלך ממש לא טוב, הוא נפתח בשלוש רגליים שמאליות. 

ואז הגיע יום רביעי.

תכלס יום רביעי זה לרוב יום ממוצע, 

בטוטאל יש שלוש שעות לשון (כעקרון שעה אחת אמורה להיות חינוך אבל זה לרוב לא קורה כי המחנכת שלי היא גם המורה ללשון), שלוש שעות מתמטיקה, הסטוריה וספורט - ממש לא יום להיט.

אבל לשם שינוי 

זה היה אחד הימים הכי נחמדים שהיו לי בזמן האחרון. 

היום נפתח בשיעור חינוך - אליו היינו צריכים להביא שירי אהבה שאנחנו מתחברים אליהם. ממש נהנתי ממלאכת החיפוש של לעבור על עשרות דפי ליריקס במסך בפלאפון הקטנטן, וכל פעם להתאכזב מחדש עד שאתה מגיע לשיר המושלם (הריקוד המוזר של הלב).

אחרי זה בספורט שיחקנו משחק ממש כיף, שילוב כזה בין כדורשת לבית-שדה, ממש נהנתי. 

ואז 

בלשון
נשבר כל שיא 

של בערך כל דבר שקרה לי בחיים. 

למדנו על תחביר, ושיעמם לי,

(מאמר מוסגר: אני שונאת תחביר, אבל אם הייתה לי סבלנות בזה הייתי מצוינת - אני טובה בדברים עם חוקיות, אבל אין לי סבלנות)

אז שלפתי סקצ'בוק ופצחתי בציור לוויתנים. 

מלפניי ישב ידיד שלי, שיושב שם תמיד אז הוא רגיל שאני מציירת בשיעורים, 

ולידו ישב יהלי, שבדרך כלל לא יושב שם. 

בהתחלה פרב (כינויו של הידיד הקבוע) התפעל מהלוויתנים במינוריות - הודיתי לו והוא מיד המשיך העניניי השינה-בשיעורי-לשון הרגילים שלו. 

אחרי בערך 20 דקותה תקדמתי מאוד עם הלוויתניאדה,

יוחאי (ידיד אחר שלי) בדיוק חלף על פני השולחן שלי בדרכו לפח, בדרך חזרה מהפח הוא נתח לי מכה קטנה לראש, ככה הוא מביע חיבה.

פרב הסתכל שנית כי הוא ראה שיוחאי הכה אותי קלות,  

אבל הפעם התגובה היתה שונה. 

הוא התלהב מהציור כל כך שהוא היה חייב להראות אותו גם ליהלי

ויהלי היה חייב להראות לעופרי

ולרומי 

ולמעיין

ופתאום גם שרון המורה נכנסה לעסק

ושי גם

ונוי

וכל הכיתה התלחששויות

ויהלי שואל אותי אם הוא יכול להרים את הציור

לא ידעתי איך להגיב

אז פשוט הנהנתי 

לא קלטתי על מה אני מהנהנת

ופתאום יהלי מריםא ת הציור

וכולם נפעמים 

ומדברים 

כל החום עולה לי לפנים 

בדוק שנראיתי כמו עגבניה ביום חם 

ואז

פתאום התחילו מחיאות כפיים

מה הולך כאן

ואני לא מפסיקה לחייך כאילו מתחו לי שני חוטי דיג מקצות השפתיים עד האזניים

כי אין לי מושג מה לעשות

ואז לאט לאט מחיאות הכפיים נפסקו

והשיעור חזר להיות כרגיל. 

זה היה פחות או יותר אגרוף מסובב לבטן עם דוקרנים.

יצא לי כבר קצת לנגן על במות,

להציג ציורים, 

אפילו לשיר וקצת לשחק, 

ובמופעים הקטנים שהופעתי בהם תמיד מחאו לי כפיים,

ובהצגת עבודות תמיד הביעו פרגון. 

אבל אף פעם לא יצא 

שקבוצת אנשים שאת כולם אני מכירה 

מחאה לי בו זמנית כפיים 

מתוך אהבה

ולא מתוך נימוס או נורמה.

תחושה פסיכית לחלוטין. 

גם המשך היום היה מצוין 

אבל שום דבר לא השתווה לרגע ההוא.

יום למחרת עברתי תיאוריה, 

השקעתי בטוטאל בדבר הזה ארבעה או שלושה ימים מחיי (את המבחן סימתי תוך 20 דקות כולל שלוש בדיקות), ו83 שקלים בלבד - אני מבסוטית לחלוטין. 

באותו יום הלכתי עם אמא לטיב טעם לקנות כמה דברים ליום ההולדת של אחותי, 

וכפרס על הצלחת הבזק בתיאוריה היא הרשתה לי לקנות ארבע קופסאות תה רוסי. 

לשתות את התה הזה

זה כמו לשתות דמעות של מלאכים. 

זה כל כך טעים 

ביום שישי היה לי את שיעור הנהיגה המזעזע ביותר שהיה לי עד כה, 

ברמה כזו שברגע שאבא שלי הגיע ונכנסתי לאוטו פשוט פרצתי בבכי תמרורים (סטגדיש). 

כבר הרבה זמן לא בכיתי ככה, 

הרגשתי כל כך מתוסכלת, 

אבל אז נסעתי לליאור, ידידתי הסורגת, שאצלה עשיתי חינה - וחצי השבוע המצוין חזר אל קנו והיה לי כיף לחלוטין אצלה. 

עקב הביקור אצלה נכנסה בי מוטיבציה לסרוג ולמדתי לסרוג מפיות תחרה מקסימות ♥

שלא לדבר על כמויות המוסיקה ששמעתי בזמן האחרון 

פשוט מדהים. אני אוהבת מוסיקה יותר מאת עצמי. 

להיות מוסיקאי נראה כל כך כיף 

למה אני לא מנגנת על צ'לו 

תמיד רציתי 

או על צ'לו או על כינור

סעמק למה אני בכיתה י"א 

יום אחד אני עוד אלמד לנגן על כלי קשת, ואולי גם על קשתות בענן.