מחפשת האמת

אחרי 4 שעות במכון כושר, ועוד 5 שעות בבית חולים,

הגוף שלי היה כל כך מותש שנרדמתי שוב יותר מידי זמן.

וזה קצת קשה להירדם שאבא שלי מנסה לנהל איתי שיחה על דברים שבאמת לא אכפת לי.

אבל בסופו של דבר התעוררתי בעצבים, וחיכתה לי כוס קפה מהבוקר על השולחן.

הכל הודות לאהובי היקר.3>

ובנוסף, סוף סוף, יש לי כרטיס לקניות באינטרנט.

משמע...

שופינג!$@!$!@

במיוחד דברים מארה"ב, שלא משתווים ב*** למה שיש לנו בארץ.

ובנתיים שהיום הזה איכשהו ייגמר לי באסון של חטיפים, שיער נוראי, ובסוף אזכר שלא קניתי

או עשיתי כלום ממה שרציתי, כי ערב, יבוא עוד פוסט עצוב אחרי הפוסט הזה.

הכל מתחיל לקבל צורה עכשיו. החיים שלי. הגבולות שלי. הניסיון שלי. 

הדרך לפניי מעוותת, אני יכולה לפרוח, ולהיות מאושרת, או לטבוע, ולשקוע.

הכל תלוי במי איתי. ובמיוחד בידיעה שמה שאני עושה זה בלב שלם בלבד.

כל עוד אני לא אפשל ואגיד דברים או אעשה דברים שהם בהחלט לא במקום.

הכי חשוב, לא לנטוש את המורשת שלי, לא משנה באיזה מחיר.

הדברים הקטנים שישמרו עלי בחיים..

למרות שאולי לפעמים יותר מידי אמת פירושה יותר מידי דאגה.

צריך לדעת למתן בין כל אלה.

ולהצליח לעמוד כבר בדרישות של עצמי!@$!$!@#@!$%#%@$^%1$#23

ובכן, יום ראשון הוא האהוב עלי.

אחרי שבסופ"ש לא עושים הרבה מלבד לנוח,

יום ראשון למעשה הוא האהוב עלי כי זה נותן הרגשה של,

"שבוע חדש, התחלה חדשה."

אחרי שהיה לי קצת קשה להתמיד בדברים,

הגעתי למסקנה שאנשי מקצוע אולי יעזרו לי יותר אז...

מכון כושר!

לקראת הקיץ זה חלום להראות כמו נסיכה. (:

טוב, לא מבחוץ. משהו כמו יותר מבפנים.

אם כי זה לא מפריע לאנשים, זה מפריע לי.

אז, חלק 2 בלנסות להתמיד ולהצליח ברשימת מטלות שלי.

מקווה שהשבוע יהיה טוב יותר מהשאר.

ומשפט קטן לסיום, שחבל שאף אחד לא אמר לי אותו לפני 10 שנים שהבלאגן התחיל..

If you want to get out alive,

oh..

Run for your life.

חצי שנה, אפילו יותר, לא הפסקתי לחשוב לרגע אם אחד האנשים סביבי במקרה יהיה הוא.

אם זה רק יהיה הוא.

אם זה יהיה האדם הזה, אם זה יהיה הוא..

הגעגועים הרגו אותי באותה תקופה.

אבל אחרי שניסיתי כל כך, לסמס לך.. להסביר למה חשוב לי שתיהיה איתי.

כמה שאהבתי אותך.

למען השם יכלתי לזרוק את עצמי מול פסי רכבת בשבילך.

זאת הייתה אהבת אמת. זה היית אתה, היית הכל.

קינאתי בכולם, בכיתי מסרטים, רציתי יותר, כי זה היית אתה.. 

והיית רחוק ממני.

אבל הבנתי, אם באמת היית אוהב אותי, למה שלא תנסה חודש שלם לדבר איתי בכלל?

יצאתי מנקודת הנחה שלא היית ראוי לי. זה הכל.

יותר מידי נסיבות בהן לא יכולנו להיפגש, ויותר מידי זמן שנתנו למצב להידרדר.

ואז הגיע הרגע הזה.

אולי הזיתי, אולי זה כן היית אתה. אבל מאז המוח שלי לא צלול.

היית עם מישהו אחר. מישהו שלא היה אני.

ואני? עדיין אי שם בתוך הגהנום, במאבק עם הציפורניים להניח להכל.

איך המצב הגיע לזה?

אם רק לא היית האדם שנעץ את הסכין בחבל שקישר ביננו, אם רק שום דבר מזה לא היה קורה..

בצדק, אני אדם נוראי. עזבת אותי בגלל סיבה מוצדקת. טעיתי. שגיתי.

ואולי באמת לא מגיע לי לישון בלילה.

כי לא משנה מה יהיה.. אתה תישאר האחד. לנצח.

הלב שלי מסרב לשחרר ממך.

והלוואי והיית יודע, אבל כן.. אני אמשיך לחכות לך לנצח.

ואולי יום אחד, נחזור להיות ביחד.

בנתיים דברים שאני מנסה לעמוד בהם לא ממש מצליחים.

הרבה שאיפות, אבל הפה אומר אחרת.

המוח לעומת זאת לא מפסיק לחשוב על העבר,

לפעמים זה יכול לשגע אותי עד שאני לא נרדמת בלילות.

אבל כמה פגישות פה ושם, ניסיונות נואשים להיות אחראית,

דברים פשוטים שמעסיקים אותי.

גם אם זה יהיה האדם האחרון שאני ארצה לראות לפני שהעולם יתפוצץ,

המוח והלב שלי תמיד יגידו דברים אחרים.

מה שבטוח, אני אהיה אני,

אהנה מהחיים,

ואפסיק לתת לעבר להציק לי.