מחפשת האמת

חצי שנה, אפילו יותר, לא הפסקתי לחשוב לרגע אם אחד האנשים סביבי במקרה יהיה הוא.

אם זה רק יהיה הוא.

אם זה יהיה האדם הזה, אם זה יהיה הוא..

הגעגועים הרגו אותי באותה תקופה.

אבל אחרי שניסיתי כל כך, לסמס לך.. להסביר למה חשוב לי שתיהיה איתי.

כמה שאהבתי אותך.

למען השם יכלתי לזרוק את עצמי מול פסי רכבת בשבילך.

זאת הייתה אהבת אמת. זה היית אתה, היית הכל.

קינאתי בכולם, בכיתי מסרטים, רציתי יותר, כי זה היית אתה.. 

והיית רחוק ממני.

אבל הבנתי, אם באמת היית אוהב אותי, למה שלא תנסה חודש שלם לדבר איתי בכלל?

יצאתי מנקודת הנחה שלא היית ראוי לי. זה הכל.

יותר מידי נסיבות בהן לא יכולנו להיפגש, ויותר מידי זמן שנתנו למצב להידרדר.

ואז הגיע הרגע הזה.

אולי הזיתי, אולי זה כן היית אתה. אבל מאז המוח שלי לא צלול.

היית עם מישהו אחר. מישהו שלא היה אני.

ואני? עדיין אי שם בתוך הגהנום, במאבק עם הציפורניים להניח להכל.

איך המצב הגיע לזה?

אם רק לא היית האדם שנעץ את הסכין בחבל שקישר ביננו, אם רק שום דבר מזה לא היה קורה..

בצדק, אני אדם נוראי. עזבת אותי בגלל סיבה מוצדקת. טעיתי. שגיתי.

ואולי באמת לא מגיע לי לישון בלילה.

כי לא משנה מה יהיה.. אתה תישאר האחד. לנצח.

הלב שלי מסרב לשחרר ממך.

והלוואי והיית יודע, אבל כן.. אני אמשיך לחכות לך לנצח.

ואולי יום אחד, נחזור להיות ביחד.