קצת מצחיק אותי, במובן הציני של הביטוי איך כבר יותר מעשור אני מחכה לתקופה טובה יותר.

אוטוטו בת 23, עברתי מספיק בחיים וההרגשה אותה הרגשה.

תחושת הריקנות הזו מלווה אותי עוד מהיסודי.

אני זוכרת שבתור ילדה תמיד חיכיתי לרגע שאהיה גדולה יותר :

* "כשאהיה בת עשר אני כבר ילדה גדולה ויקשיבו לי"

* "כשאחגוג בת מצווה אהיה כבר נערה ויהיה לי יותר טוב"

* "בחטיבה יהיה יותר טוב"

* "בפנימיה בטוח יהיה שונה"

* "בתיכון..."

*"בצבא..."

*"בקורס קצינים.."

*"בתפקיד הקצינה.."

יותר מעשור מחכה לתקופה טובה יותר.. והיא לא מגיעה.

משמעות החיים?

מהי?

למה אני "מעבירה" את הימים.. "סוחבת.." מה אמור להגיע?

מרגישה שכל מה שעושה זה לסמן וי על דברים שאמורה לבצע.. 

היו לי תקופות טובות בחיים, לא הכל שחור.

אבל גם הטובות היו... רגילות..

מרגישה שמעמיסה על עצמי יותר מידי, עם העבודה, הלימודים..

מרגישה בכנות שקורסת. ואפילו לא נהנת ממשהו בזה.

מה יהיה איתי? 

מתי אהיה שלווה? והכי חשוב.. איך אגיע לשלווה הזאת?