לארוחות שישי המצחיקות בדרך כלל אצל דודה, או אצל קרובת משפחה. שולחן של 10-15 איש, אווירה טובה ואפילו שלא היה לי הרבה מה לאכול שם כי אני צמחונית והם לא, עדיין היה כיף.
לטיולים בימי שישי עם חברה טובה, היחידה שיש לי שם.
לחופש שהיה לי שם. לעצמאות המוחלטת. לאנשים הטובים שעזרו לי תמיד.
לדירה שהיתה לי שם. כמה אהבתי אותה. כמה היה קשה לי לעזוב אותה. זה היה הטריגר לדיכאון הגדול של אז.
עברתי כי חשבתי שפה יהיה לי יותר טוב מבחינה חברתית, חשבתי שפה אני אצליח יותר עם העסק. אז אני מצליחה יותר עם העסק. אבל חושבת שאולי סתם עזבתי. כי חיי החברה שלי מעולם לא היו יותר גרועים. כל החברות שלי שבמרכז התבררו כחברות בכאילו. חוץ מאחת.
על זוגיות אין בכלל על מה לדבר, לא נראה באופק. לא פה ולא שם.
אז אני תקועה בדירה שאני לא סובלת, באזור שאני לא סובלת. ואין לי מושג איך לצאת מפה.
רוצה לחזור לשם אבל מפחדת על העסק שלי.. עד שהוא התחיל לעלות על הגל הנכון סוף סוף.
אבל חושבת לעצמי- האם באמת אני לא יכולה לתפעל אותו משם? לא יודעת. הרי בתכל'ס, אני יכולה לכתוב בכל מקום. ופגישות? פעמיים בשבוע לנסוע לת"א זה לא כזה נורא. חוץ מזה שאפשר לעשות פגישות וירטואליות.
אני אפילו לא יוצאת לת"א כמו שרציתי ודמיינתי. הכל תקוע. רק העסק פורח, טפו טפו.
לא רואה את עצמי נשארת עוד הרבה זמן במקום הזה. עוד כשעזבתי שם ידעתי שאחזור. אני פשוט לא מסתדרת במרכז.
והרי מחכה לי שם עבודה מסודרת, גם אם טפשית ביותר. אני רק אומרת להם שחזרתי ומיד למחרת מתחילה לעבוד אם אני רוצה..
וזה מסוג הרגעים שאני חייבת לדבר עם מישהו. מישהו שיודע. מישהו שמכיר אותי. מישהו עם עומק, עם הבנה. מישהו כמוה.. אבל אין מצב.
געגועים וצביטה בלב.. מרגישה לכודה ואני לא אוהבת את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
