החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

היא תמיד נותנת לי השראה לעשות דברים, שאולי לא הייתי עושה בלעדיה. כמו ללכת לעבוד בזמנו, למשל. 

כשעברתי לפה, גיליתי עשר דקות מהבית שלי מסלול הליכה. אני לא צועדת בדרך כלל, אבל היא נתנה לי השראה. אז התחלתי יום חמישי והיום יצאתי שוב. איכשהו יצא שהלכתי שעה. 

ואני לבד, בשביל שלא נגמר, הולכת והולכת, מסביבי עצים, הרים מרבדים ירוקים ומרחוק בתים נמוכי קומה, מצד אחד. מצד שני, מכוניות עוברות בכביש ליד. כמו שני עולמות שונים. כאילו בשביל להשלים את הניגוד, ליד נקודת ההתחלה של שביל ההליכה הזה, מוצב לו קניון קטן. פשוט הזוי. 

ושקט כזה, שרק המכוניות שעוברות מידיי פעם מפרות אותו. ולרגע מפתה נורא לצרוח, להוציא את כל מה שהצטבר בפנים בתקופה האחרונה, להוציא מהגוף את כל השאריות של כל הבלגאן, במילא אף אחד לא ישמע. ואני כמעט צורחת, אבל אז עובר מישהו, שגם הולך לצעוד, והצרחה נבלעת. מסתבר שאני לא לבד. 

אבל המקום הזה מרגיע אותי. מסתכלת על הנוף מסביב וכאילו נזכרת שוב למה התאהבתי במקום הזה. יש אנשים שנרגעים מול הים. אותי מרגיעים ההרים, ומרבדים של ירוק. 

כיף לי.