החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

כולם אומרים תמיד שצריך לקבל את עצמנו כמו שאנחנו וכו'. זה מסוג המשפטים שקל להגיד וקשה ליישם. אולי רק אם כולנו היינו בר רפאלי, סתם כי כולם תמיד לוקחים אותה כדוגמה ליופי המושלם, אז אולי כולנו היינו מקבלים את עצמנו. ואולי גם היא שונאת את עצמה. זה מצחיק, כולם כל כך מקנאים בה ולאף אחד אין מושג מה היא באמת עוברת בחיים. 

ביום יום אני לא באמת מרגישה את זה, אבל תמיד ליד אנשים יפים מידיי אני מרגישה כמה אני לא אוהבת את עצמי. ככה זה עם אחותי. יש לה פנים מושלמות, גוף מושלם. אם היא לא היתה אחותי, אם היא היתה סתם מישהי שהייתי רואה ברחוב, אין ספק שהייתי מתחילה איתה. אחותי מסוג האנשים שבהחלט כיף להסתכל עליהם. הלוואי שהייתי יכולה להגיד בלב שלם את אותו דבר על עצמי. 

אתמול בערב זה היה ככה שוב. דיברתי איתה (לא עם אחותי), היה מעניין, היה מצחיק, היה הכל. ודיברתי רגיל, אבל פשוט הסתכלתי על עצמי במצלמה ואמרתי בע. ופתאום הבנתי הכל. הבנתי למה אין לי זוגיות, הבנתי למה אני תמיד נמשכת לנשים צעירות ממני, הבנתי למה תקופת היובש הארוכה הזאת. הכל הסתדר לי. 

וזה מוזר לי. כי פעם, עד גיל 24 ככה לפחות, הייתי הרבה יותר משוחררת, התחלתי עם נשים חופשי, עשיתי דברים, הלכתי למסיבות, יצאתי. אני חושבת שאני יודעת מה סגר אותי. כשאני חושבת על זה, אפשר להגיד את זה מאז שהלכתי ללמוד. במחשבה לאחור, הלימודים האלו לא התאימו לי. תמיד הרגשתי שם כמה שאני לא טובה לעומת האחרים. היה לי כיף שם אבל זה לא התאים לי. תמיד הייתי נכשלת במבחנים, לא משנה כמה למדתי אליהם. או עוברת בציון נמוך מאוד.  תמיד הרגשתי שהעבודות שלי פחות מוצלחות משל אחרים, אפילו המוזיקה ששמעתי אז (בעיקר עברית) היתה שונה ממה שכולם בכיתה שמעו. בקיצור, הרגשתי חריגה. אבל זה לא רק זה. חייב להיות עוד משהו. 

באיזשהו שלב אתמול אמרתי לה שאני שונאת את הפנים שלי. שלחתי לה תמונה של איך הייתי רוצה להראות. היום קמתי במחשבה מעניין איך ואם אפשר לעשות את זה. חפרתי קצת בגוגל והגעתי לניתוח שעושים למי שרוצה לעבור שינוי מין למשל. כך שזה אפשרי. אבל אז התחלתי לשאול את עצמי- האם אני באמת רוצה לעבור את כל הסבל הזה רק בשביל להיות יפה יותר? אני, שלא עושה שעווה רק כי אני לא רוצה לסבול ומוצאת דרכים אחרות להתמודד עם זה, שאני אלך לעשות ניתוח שכרוך בכל כך הרבה כאבים? היו לי מספיק ניתוחים בחיים, אני יודעת טוב מאוד מה זה החלמה מניתוח, אז עוד אחד? ועוד אחד שאני בעצמי יזמתי?

חוץ מזה, שזה גם עולה מלא כסף, ואם כבר יהיה לי כזה סכום, נראה לי שאני אעדיף להוציא אותו על שנה/חצי שנה באנגליה ולא על משהו שכרוך בכל כך הרבה כאבים. 

חושבת על זה וגם על איך ומה אפשר לעשות בנתיים. בסוף אני אגיע לתשובה.