אתם תגידו לי שכל החיים לפני ודברים ישתנו, אבל אני כבר לא יכול להאמין בזה. לא אחרי שכל החיים שלי אני לבד וימים כמו היום רק מחמירים את זה. שאני נוסע עם המשפחה לארוחה (כי אין לי משהו אחר לעשות או אנשים אחרים להיות איתם...) ובדרך כולם הולכים בזוגוות או חבורות או חברים וזה בחים לא היה לי ובחיים לא יהיה לי כי אני לא יודע איך להסתדר במצבים כאלה היו לי הזדמנויות ודפקתי אותן ועכשיו מאוחר מידי. ונוטרא לי בבדידות הזו לא יכול יותר להיות לבד בלי חברים בלי ידידות בלי מישהי... אני רואה מסביב ילדים בני 14 שכבר יוצאים לשבת לשתות לעשן ולשכב אחד עם השני. מצד אחד זה מגעיל אותי שזה ככה כבר בגיל כזה אבל מצד שני זה כל כך גורם לי לקנא בהם. שיש להם אחד את השני וחברים והם עושים דברים שאני עוד לא עושה כי פשוט אין עם מי. אפילו סטוץ אני לא מצליח למצוא לעצמי.
בסוף אני אתאבד בלי לדעת איך סקס מרגיש.
נמאס לי להיות לבד. נמאס לי מעצמי. נמאס לי להיות אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
