תדברי איתי.
"תדברי איתי", היית מבקש כשהיינו יושבים בבתי קפה. "תניחי את הטלפון בצד, ספרי לי איך עבר עלייך היום".
"תדברי איתי", היית לוחש אחרי הסקס. "היה לך כיף? גמרת?"
"תדברי איתי", היית מתחנן כשהייתי נראית מדוכדכת. "ספרי לי מה עובר עליך, אני רוצה לשמוע, את אף פעם לא לבד".
"תדברי איתי", היית מצווה כשראית שאני מסתירה ממך משהו. "עדיף אמת מרה מאשר שקר מתוק".
"תדברי איתי", היית צועק באמצע ריב, כשהייתי נכנסת מתחת לשמיכה ומחכה שהתקף הזעם יעבור. "תפסיקי להשאיר אותי לבד!"
בפעם האחרונה כבר לא הצלחתי לדבר.
בין שבירת האגרטל שעמד מאובק על השידה לניפוץ המראה הבנתי שאין עם מי לדבר.
אז פשוט אספתי את עצמי והלכתי, מבינה ומשלימה עם הסוף.
אחרי שלוש וחצי שנים נפגשנו במקרה בבית קפה שכונתי בדרום תל אביב. אני עם הלפטופ ואתה עם העיתון.
"תדברי איתי", ביקשת.
אז דיברתי. על העבודה ועל הבוס הקשוח, על אמא שעברה ניתוח בברך, וכמה שקשה לה מאז שאבא נפטר, ועל התואר שכל כך קשה לי להשלים, ועל מאי שנסעה להודו, ועל ירין שחתמה קבע, ועל הטבעת שיש לי על היד, ועל העובר שיש לי בבטן, ועל השמות שחשבנו לתת אם זה בן כי אין מצב שזה בת, ועל הבית שאנחנו מתכננים לקנות, ועל כמה שבעלי הוא גבר חלומותיי, ועל זה שהוא מביא לי פרחים כל יום שישי, ועל הרעד שיש לו בקול כשהוא קורא עליי'אשת חיל', ועל החיים בלעדיך.
ומה איתך? דבר איתי", ביקשתי.
השפלת מבט ואמרת,
"לפעמים עדיף פשוט לשתוק..."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
