אדמונית

לפעמים נדמה שהוא רק בוהה בי, מעיר הערה או שתיים וחוזר לבהות בי.

כלומר, הוא כן עוזר ונותן עצות כשצריך אבל הוא לא באמת עושה את העבודה.

אני הולכת אליו כי ככה המליץ לי הפסיכולוג המשטרתי כשסגרו את התיק.

לדעתי הוא סוחט ממני כסף, רק בקטע חוקי.

"טוב יקירתי, אז זה יהיה 780 ש"ח להיום. נקבע לנו לשבוע הבא באותה השעה?" שאל ד"ר מלזינגר, הפסיכולוג שלי, בחיוך ערמומי כזה שיכולתי להישבע שמתרוצצות לו מחשבות על איך זה להיות איתי במיטה.

חייכתי חצי חיוך ושלפתי את הארנק מבלי להגיד כלום.

כתבתי לו צ'ק ונפרדתי ממנו ומהחדר עם ספת העור במרכזו, בידידות.

בחוץ הרוח הייתה קרה ונעימה. השילה מעליי את העול שהצטבר בשעה ו33 הדקות האחרונות.

התחלתי ללכת במורד הרחוב לכיוון ביתי כשהנייד שלי צלצל.

עניתי בצלצול השני.

"כן?"

"מיכל?" זה היה הוא.

נעצרתי פתאום.

לא עניתי.

ליבי הלם בחוזקה.

כל הולכי הרגל והמכוניות נעצרו בדמיוני.

הרגשתי שהאדמה קורסת מתחתיי, ברכיי רעדו.

בלעתי רוק.

"מיכלי? למה את לא עונה?" שאל.

"מ.. מה.. מי זה?" שאלתי ולא רציתי לשמוע את התשובה.

"זה אני."

שוב בלעתי רוק. לא ידעתי מה להגיב.

"סטיב.." לחשתי.

"מתוקה שלי, כל כך התגעגעתי אלייך.." אמר בשקט.

"סטיב.. מה אתה.. איך.." גמגמתי לעצמי.

"השתחררתי על תנאי. השופט בחן את תיק האישיות שהפסיכיאטרים עשו לי וקבע שאני כבר לא מזיק לציבור."

לא, לא, לא, לא, בבקשה לא.

"אז מיכלי," המשיך, "אני רוצה לפתוח איתך דף חדש.."

שוב שתיקה מצידי.

"אני חושב שהשתנתי ושאני ראוי לך.. אני בן אדם אחר.. בכלא למדתי שיעורים חשובים מאוד לחיים. למדתי כמה הייתי לא בסדר וכמה אני אוהב אותך. לא היה יום אחד שלא חשבתי עלייך, מתוקה שלי. התגעגעתי למגע שלך, לפנקייק שלך.."

הרגשתי מחנק למרות שעמדתי באוויר הפתוח.

"יפה שלי.. אני רוצה שתסלחי לי.." דיבר בשקט.

"סטיב.."

"בבקשה ממך, אני אעשה הכל.. את היית ואת עדיין הכל בשבילי.."

"סטיב.. אתה התעללת בי נפשית ופיזית ברמות קשות מאוד. זה לא משהו שאפשר לסלוח עליו." הצלחתי להוציא משפט.

הוא נאנח בקול.

"א.. אני יודע. אבל בבקשה ממך, השתנתי. אני רוצה רק לחבק אותך ולתת לך חום ואהבה.."

"אני מבקשת שלא תיצור איתי קשר יותר." אמרתי בביטחון.

"את בטוחה?" הוא שאל ומשהו נשמע לי מוזר.

שמעתי את הקול שלו פעמיים.

גם בפלאפון וגם במציאות.

"שלום לך."

הוא עמד מאחוריי.