אדמונית

שכבתי על ספת העור בצבע חום-בהיר, ידיי מונחות בשילוב אצבעות על בטני.

עיניי עצומות.

ריח העור ממלא את ריאותיי, מנסה להסיח את דעתי ואת זכרונותיי מהשיחה.

"תנשמי עמוק.. תחזיקי את האוויר כמה שניות, תרגישי איך הוא מנקה את ריאותייך."

עשיתי כדבריו.

"ותשחררי."

נשפתי.

"עכשיו, תנסי לסנן כל מיני מחשבות טורדניות על עבודה, חברים ומשפחה. תתרכזי רק בך, רק פה ועכשיו. כלום לא חשוב כרגע."

נאחזתי בקול שלו.

נשמתי עוד נשימה עמוקה והוצאתי באיטיות.

"את מוכנה?" שאל.

הנהנתי. הרשתי לעצמי להנהן עם הראש מבלי להגיב מילולית כי ידעתי שהוא מביט בי ומתעד את כל מה שקורה עכשיו.

"אוקי. תנסי לחזור לזמן ההוא. לאחד הימים הכי קשים שלכם. לאחד הערבים שבו הוא חזר הביתה עצבני ושצלחות נשברו."

קשה לי להיזכר בזה. קשה לי מנטלית להיזכר בזה. זה יותר מדי טרי.

נכון שעברו 4 שנים, 3 חודשים ו8 ימים, אבל זה עדיין טרי בשביל להיזכר.

הקטע הוא שהזיכרון הפך לאישות אחת איתי. אני חיה את הזיכרון הזה יום יום, שעה שעה.

אני מריחה את הבושם שלו על בגדיי, למרות שהם חדשים מלפני חודש.

אני חשה את מגע שפתיו על הלחי שלי, כמו שהיה עושה כל בוקר.

אני מרגישה את הלפיתות במפרקי הידיים שלי, כשהיה עושה כל פעם שאיבד שליטה.

אני מרגישה הכל על בשרי.

זה כבר יותר מזיכרון.

זה אורח חיים.

"העלת בעינייך סצנה מאז?" הוא התפרץ להרהוריי והמשיך את הסיטואציה.

-

"אני יוצאת ל10 דקות הפסקה, טוב?"

"זריז." זרק לעברי.

"תודה." אמרתי בחיוך מזויף ובתוכי קיללתי אותו. שמוק.

הלכתי למטבח ויצאתי מהדלת האחורית, שם יש פינת ישיבה עם שולחן קטן שתמיד ישבתי בו בהפסקה ואכלתי כריך.

התיישבתי ומיד התחלתי לבלוס, הייתי כל כך רעבה. לא אכלתי כלום מהפיינקיקס של הבוקר, ועברו כמה שעות טובות.

לאחר שהרגעתי את הקיבה שלי קצת, שלפתי את הפלאפון שלי מהכיס ובדקתי הודעות.

כמה מפתיע, 23 שיחות ו14 סמסים מסטיב.

למה לעזעזאל הוא כזה אובססיבי אליי.

נשמתי עמוק וטילפנתי אליו.

הוא ענה אחרי הצלצול הראשון.

"למה את לא זמינה?" שאל בשקט. היי גם לך באמת.

"אתה יודע שאסור לי להיות בטלפון בזמן העבודה ורק עכשיו יצאתי להפסקה. קרה משהו?"

נשמע שהוא נאנח אנחת רווחה.

"מתי את מסיימת?"

"עוד שעתיים. אתה?"

"סיימתי מוקדם היום אז אני בבית עכשיו. אני אאסוף אותך כשתסיימי, כמו שאמרתי בבוקר."

"לא סטיב, אני מעדיפה של-"

"ביי מותק." צליל ניתוק.

השאיר אותי פעורת פה.

בעצם מה אני המומה, הרי הוא תמיד אוהב לשלוט לי בחיים וברצונות.

אין לי כוח אף פעם להתווכח איתו כי זה תמיד נגמר רע.

הכנסתי את הפלאפון לכיס והמשכתי לאכול.

לא עברה דקה עד שהבוס פתח את הדלת בעוצמה וצרח עליי להיכנס.

עברו אולי 3 דקות של הפסקה, אבל הבנתי שזה קרב אבוד מראש.

סיימתי את הלעיסות האחרונות ונכנסתי לעבוד.

נמאס לי.