אדמונית

העיתון היה קרוע ל34 פיסות על המדרכה, מתחת לספסל עליו ישבתי.

"הלו?" הוא ענה מצידו השני של הקו.
שתקתי.
דמעות עלו בעיניי.
גרוני נחנק מכאב נפשי.
"הלו?" שאל.
משכתי באפי.
"מיכל? זו את?" שאל בעדינות.
"הוא השתחרר." עניתי קצרות.
שתיקה מצידו השני של הקו.
לא ידעתי איפה לקבור את עצמי.
עברו רגעים נוספים של שתיקה מצידו.
"אתה ידעת על זה?" התאפקתי לא להתפרץ עליו בצרחות.
"מיכל.."
"אתה ידעת על זה?!" כבר לא שלטתי בעצמי.
לא ענה.
"כן." ענה בשקט.
נשמתי עמוק.
"להתראות." אמרתי וניתקתי.

________________

"בוקר טוב לאישה שלי!" הוא קרא מאמצע המדרגות, מהמדרגה השביעית מלמעלה, בעודו יורד לכיוון המטבח.
אני הייתי עם גבי למדרגות, מכינה פיינקיקס. ארבעה עיגולים שקוטרם כ10 ס"מ.

הוא אהב דיוק ולכן הייתה עליי החובה לדייק בכל דבר.

ריח הבישולים מילא את הבית, ריח מתוק של ביצים, סוכר וקמח.

לגופי חולצת הפיג'מה שלו, המשובצת ב13 משבצות סימטריות בצבע בורדו-לבן. היא הגיעה לי עד אמצע הירכיים.

שיערי היה אסוף בגולגול מופתי, כזה בלי קצוות שיער מפוזרים.

כפות רגליי עמדו יחפות על רצפת השיש הקרה של המטבח.

נשמתי עמוק.

הנה יום חדש מתחיל. בהצלחה.

הלבשתי על פניי חיוך מזויף וקראתי אליו, מבלי להסתובב, קריאת בוקר טוב.

הוא התקרב אליי וחיבק אותי מאחורה.

"מה שלומך?" שאל ונישק את שיערי וידיו ליטפו את בטני.

נשמתי נעתקה במרגש מגע ידיו.

"אני בסדר גמור. איך אתה מתוק שלי?" שאלתי והפניתי את ראשי הצידה, לקבל את הנשיקה שהוא מקפיד שתיהיה כל בוקר.

"לא יכול להיות טוב יותר. אני מרגיש שהיום יהיה משהו טוב!" הוא קרא בקול חגיגי כשעזב אותי והתיישב בשולחן שהיה כחמישה מטר מהתנור.

"איזה כיף לראות אותך ככה. קרה משהו מיוחד?" שאלתי כשהפכתי את הפיינקיקס לאחר שצבע חום עדין ביצבץ.

"לא יודע. משהו מרגיש לי שיהיה טוב היום. אולי אקבל קידום, מי יודע?" דיבר בהתרגשות שמצאתי אותה מאוד מגוחכת.

צחקתי בזיוף.

"אני מקווה מאוד יקירי!" קראתי בהתלהבות זהה לשלו והפכתי שנית את הפיינקיקס.

"אז מה איתך? איך ישנת?" שאל ופתח את העיתון שדאגתי הבוקר להביא לו מפתח הבית.

"מצוין. היו לי חלומות טובים." הפכתי אותם שוב ושלחתי לו חיוך עלוב.

"אני בטוח." הוא קלט את חיוכי כשהרים את מבטו מהעיתון.

לא הייתה לי ברירה, הייתי חייבת לפרגן לו על הסקס שהיה אמש. אחרת-

"אז יש לך תוכניות להיום אחרי העבודה?" הוא שאל פתאום וגרם לי להתנער ממחשבותיי, ממשיך לדפדף בעיתון.

לפי הספירה שלי, הוא כבר בעמוד הרביעי.

"אה.. חשבתי לקפוץ להתעמל בחדר הכושר. לא הייתי הרבה זמן ואני מרגישה קצת לא בכושר." מילמלתי בחשש קל.

הוא הפסיק את הדפדוף והרים את מבטו אליי.

הרגשתי את עיניו ננעצות בגבי וסובבתי ראשי אליי.

"מה אמרת?" שאל.

"חדר כושר. אני רוצה לחזור להתעמל. אתה הרי לא רוצה שתיהיה לך אישה מלאה, נכון?" שאלתי בקריצה, מנסה להרגיע את הרוחות לפני שיתלקחו.

הוא ליקק את שפתיו, סגר את העיתון ושילב את אצבעותיו, כמו שמגישי החדשות עושים לעיתים.

"חשבתי שאת יודעת שאני לא אוהב את הרעיון הזה שאת הולכת לשם."

הפכתי את הפיינקיקס רגע לפני שנשרפו.

"סטיב, באמת שהכל בסדר, אין לך מה לחשוש. אף אחד לא יסתכל עליי.."

טוב, הם מוכנים.

לקחתי את הצלחת הלבנה שהכינותי מראש, ובעזרת המרית מיקמתי אותם בצורה כזאת שלא יעלו אחד על השני.

"בבקשה, בעלי." הגשתי לו.

"תגידי-", הוא קם מהכיסא ונעמד מולי "את חושבת שאני טיפש?" שאל.

"סטיב, די. אין לי כוח לזה על הבוקר. בבקשה." תפסתי בגשר האף ועצמתי עיניים כביטוי של ייאוש.

"מיכל.. חשבתי שהייתי ברור.." דיבר בשקט.

זה היה כל כך נוראי. כל דבר הדליק אותו. אי אפשר היה לתקשר איתו מבלי שיתפתח מזה ריב.

"אני באמת הולכת רק לעשות הליכה בהליכון כושר. באמת שאני לא מתקשרת שם עם אף אחד. די. בבקשה סטיב."

ליטף את לחי השמאלית שלי וחייך.

"את מתוקה אמיתית." אמר ורכן לנשוק לשפתיי.

שוב הוא מבלבל אותי ואני לא יודעת איך להגיב. טוב, בינתיים אל תגידי כלום.

נעמד זקוף מולי.

"אני אאסוף אותך אחרי העבודה, נלך לאגם קצת, לנשום אוויר צח." אמר, לקח ביס מאחד הפיינקיקים והלך לחדר השינה.

מה לעזעזאל.