יער.
בתוך קרן אור החודרת דרך סבך העצים, על אבן קטנה
יושבת ילדה לבושה שמלה אדומה, מכווצת כולה.
חושך מסביב, שקט ודממה.
רק רעש פסיעות הזאב מרעידות מעט את האדמה.
לו הילדה היתה מקשיבה לאמא, לא הייתה נמצאת כאן עכשיו לבדה.
הרי דיברה עם זרים דבר שממנו אמא הזהירה שנים.
הכיפה שעל ראשה מסתירה את עיניה הדומעות, הרצות בתוך הארובות
מחפשות את הדרך הביתה, אם לא לאמא, לפחות אל הסבתא..
אל חיבוק חם, אל אותה הרגשת בטחון ושייכות
הקור מבחוץ חודר פנימה, נכנס ומקפיא את הלב
היא מרימה את עינייה מחפשת את אותם עיניים חמות שראתה כמה שעות
קודם, אותם עיניים שכל כך רצתה לראות
אך כל מה שהיא רואה זה את עיני הזאב, זוהרות מתוך השיח ממנו יזנק עליה
ישרוט, ינשך ואולי יחייך לעצמו.
תחושת הנוקשות של הסלע עליו היא יושבת, משתלטת על גופה
היא מרגישה את תחושת המחנק העולה במעלה הגרון אך שומרת על שקט
כדי שהזאב לא יתקוף.
אך אותה יללה הפורצת מהשיחים שופכת ממנה את כל הגעגועים
והדמעות זולגות.
הגעגוע משאיר בה חור עמוק עמוק שחור משחור בתוך הראש
ואותה לחישה חוזרת ועולה , אולי כדאי שהזאב יטרוף
ינשך ויכאיב, אולי כך תרגיש שוב, גם אם רק כאב.
את הדרך הביתה מכווצת על הסלע היא לא תמצא
סל האוכל נעלם מזמן
ואותו חיוך רענן איתו עזבה בבוקר את ביתה, נשאר על הרצפה.
קור, שקט, .. תקיפה, נשיכה שריטה, צרחה
דממה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
tooxy