"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

הזוי, אני נכנסת לכתוב עליו וכמה שימח

ואני רואה את הנושא החם- "איך האינטרנט שינה את חיי"

אז ככה האינטרנט שינה את חיי: פגשתי אותו שם!

את אח שלי... לא אח ביולוגי, אבל בהחלט אח...

לפעמים אני מנסה לחשוב על החיים שלפני, על אותם חיים שחייתי לפני שנכנסתי לאתר הנידח ההוא אחרי שנים ונתקלתי בו.

הזכרון די מטושטש אבל בין הערפל, אני זוכרת בעיקר בדידות, חוסר שקט והרבה בלאגן שלא ידעתי איפה להעמיד.

ואז הוא נכנס לי לחיים

ובלי הרבה פוזות- התחיל לעשות לי סדר בחיים

הוא האדם הראשון שפגשתי שידע לדבר בשפה שלי, בדרך המיוחדת שלי ואפילו לא נלחץ מהשגעונות שלי

לא משנה מה עשיתי הוא תמיד היה שם, תפס אותי בידיים והרים אותי למעלה

הוא עדיין תמיד דואג שאני אהיה הכי למעלה.

אז התגעגעתי אליו, בכל זאת, לא נפגשים הרבה והגעגוע לפעמים פורץ

והוא... בשבילו לא צריך הרבה דיבורים הוא יודע מתי צריך.. שלוש שעות וכמה אוטובוסים והוא אצלי בבית....

והוא שימח אותי בטירוף פשוט גרם לי לשמחה אדירה!!

אני פשוט מתה עליו...

 לפעמים אני רוצה להגיד לו תודה...

אומנם אני אומרת, אבל זה נשמע כ"כ יבש ולא אמין..

התודה האמיתית שלי היא עצומה פי אלף..

כל נים ונים בגוף שלי מלא הערכה כלפיו

הוא לימד אותי,  שיש מקרים שלא משנה כמה תנסה להביע רגשות...

יש דברים שלא ניתן להביע עד הסוף באמת.

מהשניה שהוא נכנס לחיי, לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיו.

אז אני רוצה לצעוק פה- תודה לך!! כן, כן... אתה!!

לא הרבה זוכים להכיר אדם כמוך ומקווה בשביל אחרים שיזכו...

הכל בזכות אתר, נידח, ישן, קטן!

זכיתי... זאת המילה

תודה אח יקר שלי. :-*

אז איך מפסיקים לחיות מציאות מדומיינת?

איך מוציאים את הסרטים מהראש וחיים את המציאות הקיימת???

מציאת הצעד:

לאהוב.

מילה קצרה בת 4 אותיות..

אהבה.

אבל מה קורה שאחרי 23 שנה את מבינה.

מבינה שאת צריכה להתחיל לאהוב את עצמך.

שכל האהבה הזאת שחיפשת מהסביבה כל החיים, כל זה לא קיים.

לא בשבילך, כי את לא אוהבת את עצמך.

שהשנאה הזאת שפיתחת נגד האני העצמי -הפנימי והחיצוני שלך,

משתקפת החוצה... והשנאה הזאת והבלבול והחוסר באהבה ופרגון

גורמים לאנשים להתנהג אלייך באותו אופן שבו את מתנהגת כלפי עצמך.

"הדרך שבה אנשים מתנהגים אלינו, זוהי ההשתקפות שלנו- בדרך שבה אנו רואים את עצמנו."

שחרור הצימאון:

אז איך מתחילים אחרי 23 שנה?

איך מתחילים לאהוב? לשחרר.. את כל הציפיות שלי מעצמי

את כל הביקורתיות שספגתי וחינכתי את עצמי ללכת בדרכה

איך מרימים ראש מהבוץ?

פתאום עכשיו המילה אהבה לא נראית פשוטה כ"כ

פתאום כל אות מקבלת משמעות כבדה ומהותית.

מה זה בכלל אהבה? ולא אהבה כלפי מישהו, אלא אהבה כלפי עצמך.

איפה מוצאים את ההבנה הזאת שהמקום שאת נמצאת בו, הרגע ומי שאת באותה נקודת זמן

זאת השלמות הכי טובה- כל עוד את רואה את עצמך בטוב.

להפסיק לצפות לטוב ולהתחיל לקבל את מי שאת כרגע כטוב ביותר.

התבוננות ואימון:

אז איך מתחילים לצעוד?

כמו תינוק, הוא מנסה לקום, נופל ומבין שמה שעשה זאת לא הדרך

הוא מנסה ומנסה- והתוצאה היא שמרבית בני האדם אשר גופם מסגל לכך הולכים על 2 רגליים.

מה היה קורה אם התינוק היה אומר לעצמו אחרי הנפילה אני לא מסוגל ללכת?

אז בעצם כמו בהליכה ככה זה בכל דבר

כולל אהבה עצמית-

ברגע שאני אומרת לעצמי- את לא טובה

את לא עושה טוב ועוד אלף ואחת קללות שאני מקללת את עצמי בכל יום ויום

אני חוסמת את עצמי מללכת וחוסמת את הסביבה מלשחרר אותי לדרכי.

המחשבות האלא המלאות חוסר אהבה והרבה שנאה הם הנפילה ש אותו תינוק.

אם אני אתחיל להסתכל מסביב ולנסות להבין איך לומדים ללכת-

מה הרצונות שלי, השאיפות החלומות ולא במושג של רדיפה

אלא ברצון להכיר את עצמי ופשוט לאהוב את הקיים

רק אז אני אתחיל ללכת.

החיבור הסופי:

אז אחרי שאני אתחיל לקבל את האני שבי ואולי סופסוף לאהוב את מה שקיים

לקבור את השנאה ולהחליפה באהבה

לעצור את המחשבות המחסומים ולהתיר את הכבלים.

לאהוב לא כי אמרו לי אלא כי אני יודעת שזו הדרך

הדגשת האהבה והפחתת השנאה.

רק אז אולי אני אמצא את השמחה הזאת את החיבוק האינסופי

רק אז אולי כל החלקים יתחברו

כשהצפייה, השאיפה, החלום כולם יתפוגגו

ורק האני העצמי של  הכאן ועכשיו יהיה קיים

רק אז אולי אני אצליח להבין את מהות החיים הפרטיים שלי.

לא עוד חיפוש אחרי האני, אלא לחיות את האני שאני :)