היום הבנתי שאני בבעיה.
אני מתכחשת לעובדה הזאת שהמצב הזה הוא בעיה כבר הרבה זמן...
כי כשהלב והמוח לא שווים לא משנה מה תעשה
הכל יגרור אחריו צרות נוספות
והיום ישבתי עם ההורים שלי ושוב עלה הנושא ובום ישר זה התפוצץ על כלום...
וזה לא בגללם, זה בגללי.. זה בגלל הבעיה הזאת שהלוואי והייתי יודעת איך אני יכולה לפתור אותה!
אני פשוט לא מצליחה לעשות את החיבור בין המוח ללב
זה סיטואציה לא הגיונית ולא משנה איך אני מארגנת לעצמי את הדברים בראש תמיד משהו מסתבך
ואני לא יכולה יותר לראות את הפרצוף של אמא שלי כשהנושא הזה עולה
בא לי לצעוק
ותאמת שאני רועדת מפחד (אבל באמת) ואני יודעת שלא משנה כמה אנשים יש סביבי
בנושא הזה אני באמת לבד.... ואני חושבת שרק היום הבנתי כמה המצב בעייתי
זה כאילו שלא משנה מה אני עושה אני בצורה כלשהי פוגעת בעצמי
ואז אני חושבת על ה' מה אתה רוצה שאני יעשה? למה הכל כל כך מבולבל?! אחרי זה מתפלאים שיש לי שאלות על החיים...נו באמת!
מבחינתי אין פה שום התפלאות
והדמעות שוב בעיניים שלי
אמא שלי חושבת שהיא עושה לי טוב בזה... כשהיא לא עוזרת אני מתחננת לעזרה, אבל אז כשהיא מתחילה שוב לעזור
אני נזכרת למה בפעם הקודמת ביקשתי שתפסיק- אז פה אני יגיד את זה- אמא די ללחץ, לדחיפה, לניסיון הכושל.. די!
אמא שלי זה האדם כמעט הכי חשוב לי אבל אחד הבני אדם שהכי לא מבינים אותי באמת... היא איכשהו מפספת אותי
והיא לא מבינה מה הבעיה
ואבא שלי מבין, אבל מנסה להפוך אותי למשהו שאני לא.. ואז אני מתעצבנת עליו ואז הוא משתתק ואומר לי שאני לא נותנת לו לדבר
והם לא מבינים שאני פגועה ומבולבלת וכל יום שעובר רק מחדד לי את הבלבול
ואני אוהבת אותם כל כך... ורוצה שיבינו בלי להפגע, להעלב או להאשים אותי... רק הבנה
זה כאילו שמישהו מכריח אותי לפגוע, ולהפגע
ונמאס לי לפחד מעצמי
אני מרגישה שאני מסתירה אפילו מעצמי מה אני באמת רוצה
וכשאני מכריחה את עצמי להגיד בשקט לעצמי במחשבות- אני מבינה שאיבדתי את האמת
כי פשוט אין לי לזה תשובה
אין לי תשובה למה.. אין לי תשובה למה כשמנסים אז אני מבריחה, ואין לי מושג מה לעשות כדי להתקדם הלאה
זה יושב עלי כמו שק
ובכלל זאת בעיה כזאת טיפשית....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
tooxy