הרבה אימפרוביזציה.
היא נושכת שפתיה ומביטה בתקרה העירומה.
רוח קרירה נושבת מהחלון הפתוח מימין. הוילונות הקרועים בצבע הבורדו שקיבלה ליום
הולדתה בשנה שעברה מתבדרים ונושאים ריח ורדים אל החדר המבולגן. מוזיקת ג'אז מרגיעה
בוקעת מהרמקולים הקטנים. חודרת אל אוזן אחת, מסתלסלת בתוך הראש וממהרת לברוח
מהאוזן השנייה. מבט אטום משתקף דרך עיניה הכחולות כשהיא שומעת את דלת החדר נפתחת
באיטיות. "היי." קול גברי נשמע ומתפספס יחד עם המוזיקה.
"היי." היא פולטת בקול קטן,
לא מעוניין. "נגמר האוכל." היא מבשרת וממצמצת בעיניה.
הבחור נעמד מעליה ובוהה בה שוכבת במיטה
הזוגית. השמיכה הייתה סבוכה בין רגליה. ציפורניה המשוכות בלק כחול מציצות בחור
הקטן שנועד לזרימת אוויר קריר תחת השמיכה החמה. "מה אתה עושה כאן?" היא
יורה במתקפה ולא מנידה עפעף.
"באתי לבקר." הוא משיב ומושך
בכתפיו.
"אני לא רוצה אותך." היא
לוחשת במונוטוניות אופיינית. "לפחות הבאת אוכל?"
גיחוך נשמע בחלל הקטן והחשוך למחצה.
"אכלתי אותו בדרך." הוא הודה בחיוך מרוח על שפתיו.
"אני מכירה אותך יותר טוב."
היא מביעה במין הבעה גועלית, וזורקת אליו מבט.
"את עצמך." הוא מתקן אותה
בסיפוק.
היא מצמצמת את עיניה וחוזרת להביט
בתקרה. "אף פעם לא השתמשתי בך." היא מודיעה את המובן מאליו.
"לא הגיע הזמן?" הוא שואל
בגבות מורמות.
חיוך קטן וסרקסטי נמרח על שפתיה היבשות
כשהיא יורה אליו מבט נוסף. השתקפות שלה עומדת מולה בידיים ריקות. אפילו לא
הולוגרמה. היא מניפה את ידה בביטול בגלגול עיניים מלווה. אם היא לא השתמשה במצפון
שלה כל כך הרבה זמן, למה שתתחיל עכשיו?
קצת חלודה, אבל עדיין יותר טוב מכלום.