וואו וואו וואו. לפני חודש הזדיינתי ליד כנסייה, במנזר ועל הגג של המנזר. נדפקת מאחורה שעונה על המעקה ובשניות בהן עיניי לא נעצמו מההרגשה יכולתי לראות את האיזור היפה של העיר, עם ירוק וסממנים דתיים והירח מאיר בענק. זה היה נחמד והכל, אבל הלילה הזדיינתי עם פחות או יותר אלוהים. לעזאזל, 15 גמירות, אולי יותר. הוא נתן לי את כל מה שהייתי צריכה - את האגרסביות, הסטירות, הספאנקים, הדיבור המלוכלך והפרש הגילאים הדרוש. גנחתי וצרחתי שהוא מדהים עד שכבר לא יכולתי יותר.
(בפעם הבאה אולי יהיה אפילו מדהים יותר אם לא יהיה בן אדם עם 0 חיבור אינטלקטואלי.)
כל מה שאני צריכה, פרט לאופן המיני, הוא K.מעולם לא היה לי, ואני מתקשה לראות איך בחיים תוכל להיות מערכת יחסים כל-כך מיוחדת ונדירה כמו זו שיש לי ולו; מעטים האנשים שמסוגלים לסבול אדם במשך שבועות רצופים ללא דקה של פרידה - 19 שעות צמודים זה לזה ועוד 5 שעות שינה בלילה, ובכל זאת להרגיש שדקה בנפרד רק תעשה רע. הריבים מצליחים להחזיק רק עד הרגע שבו מבטינו נתקלים בשנית, הרי אני לעולם לא אצליח לעמוד במבט הספק-מאושר-ספק-מזלזל-בי במהלך כל הוויכוחים האלה שאני יוצרת. ובעצם, כל המילים האלה חסרות כל משמעות. לסכם את החודשיים האלה איתו זו משימה בלתי אפשרית ועל כן אני מנסה לשרטט במוחי נקודות לקראת הפרידה - טרמפים; מלונות בחינם; מיני-זנות; ים; חמישה גרם בחינם; דאדיז טיפשים; allowances; סיגריות, הרבה הרבה יותר מדי מהן, אבל גם זה בסיס לחברות הזאת; כימיה מטורפת בכל מובן; ובסוף, כשישבנו על הספה ובכינו כל כך הרבה, גם נשיקה ששברה את שנינו. הרבה מעבר לכל אלה, הוא הציל לי את החיים כשהייתי גרם אחד ממוות- לא לקחתי סמים ואפילו לא ניסיתי להרוג את עצמי, בסך הכל התנהגתי כמו ילדה קטנה שלא עשתה את המחקר שהייתה צריכה ולמדה את הלקח הכי חשוב שיכול להיות בחיים, וזה להעריך את עצם קיומם. כבר חזרתי להתחרט על כך שאני חיה, אבל היום אני יודעת שלעולם לא אעשה שום צעד אקטיבי כדי למנוע זאת. כשבן אדם דוחף לך אצבעות לגרון כדי שתוציא את כל הרעל החוצה כבר מובן שהקשר הזה ישאר, לפחות בזכרון, לנצח
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
