במקום המפוקפק ביותר בעיר המלוכלת ההיא נבלעתי לעוד הרפתקה. כהרגלי, לא היה מעורב כאן שיקול דעת, אפילו לא מחשבה יחידה - זיהיתי פוטנציאל למה שיכול להיות נפלא או חוויה מסכנת חיים (לחילופין את בריאות הנפש העתידית שלי). זרה לכל מקום ובכל זאתשום מקום אינו זר עבורי, הכל דומה בינתיים. וכך גם האנשים; זו הגישה שאני מבקשת לשמור איתי לעוד חודשים שכבר נהפכים לספורים - לקחת את הסיכונים האלה שם עד שאמות מפחד. למצוא משהו לא מוכר כי לעזאזל, אני צעירה מכדי שזה יהיה אתגר כפי שזה כרגע. להפתח לאנשים מכל צורה. אז את סקאלת הטיפשות מאחד ועד חמישה גרם ניצחתי באותו ערב, התרחיש החיובי הוא זה שניצח - במשך שעות צחקנו,אך ורק צחקנו. אפילו הצלחתי להגיע לעיר שלי מבלי להפגע. הוכחתי לעצמי את המסר הזה שאני מעבירה לכולם על לקיחת סיכונים ושבעצם הכי חשוב שהיצר שישלוט עלינו הוא ההרפתקנות העקבית הזו, ורק הרבה אחר-כך לחשוב על רגשות. פילוסופיית חיים בשקל של ילדה שעדיין לא עברה כלום אך מחפשת הכל. אולי נדחפתי להחלטה הזאת בכזו מיידיות כי באותה דקה חשבתי כמה טלאולוגי המקרה הזה, ואם צירוף המקרים המתרחש בתוך שנייה קרה, הוא היה מיועד לקרות. אולי בגלל שהייתי מופתעת מהשעות הקודמות לכן - זה היה יום משוחרר יותר מכל הקודמים והבאים לו ונהנתי לפגוש אותה. כשהכרנו, כבר מזמן, היא סיקרנה אותי כלכך שחששתי לדבר, שתקתי. נתתי לדברים לקרות מעצמים. כשישבנו לדבר הבנתי כמה נפלא שכלום לא אותו הדבר היום, אמנם לא צפיתי שככה היום הזה יראה ואחר הצהריים ההוא נצבע בגוון נקי משדמיינתי, אבל השינוי החד פעמי הזה מהשגרה היה טוב לא פחות מכל פיסת לכלוך שלי. הטעות שבסיכון שנלקח הגיעה יומיים אחר כך; הבעיה לא הייתה במעשה אלא בנתינת האמון המוגזם כמו כלבלבה נאמנה שיוצאת מנקודת הנחה שאם הניסיון הראשון היה טוב אז גם כל השאר יהיו כאלה, כל האנשים שאמשך לדרכם יהיו שפויים במידה מספקת, למה לא לתת להם פרטים אודותיי אם גם ככה העולם מלא בקירות זכוכית? אני שוכחת שאנשים מסוגלים להיות אובססיביים כי אני לא שווה את השקעת האנרגיה הזאת. אני רוצה חופש, אפילו סוף שבוע ארוך של חוסר מחוייבות יהיה טוב מבחינתי. אולי רק אם אמצא חוויה מסוכנת יותר בזמן כזה אתמתן.
כרגע אני בעיקר רוצה להקיא, אבל אין ומעולם לא הייתה לי היכולת. מגעיל אותי לחשוב על חוסר האיזון הזה, לאכול בכל יום יותר מדי ולהשמין במהירות כזו כשבמשך שבוע(ות) התקיימתי ממים ומשליטה עצמית. בעוד כמה ימים אחזור לשם, שוב נחושה לנצח את ההיפותלמוס. מעולם לא התקרבתי למצב שמצריך התערבות רפואית כלשהיא, בניגוד אליו פיתחתי את היכולת לעצור לפני ההתמוטטות. אנחנו רבים על הנושא הזה מדי פעם בכמה דקות - על כל שעת צום שלו אעשה שלוש - ניסיון להוכיח שיש אנשים שבנויים לזה. זו הנקמה הטיפשית ביותר על ההתנהגות שלו שעוברת דרכי, אך היא עובדת. בעוד שאצלו משחקי הרעב האלה הם דפוס של חודשים רבים, ופרט לימי ה׳לא-בטוחה-אם-על-סף-התאבדות-או-כבר-בגיהנום׳ של שנה שעברה, אני חדשה לעניין; הכל התחיל מאותו סוף שבוע מושלג שאחריו הוא הגיע לישון אצלי - עישנו ירוק וחגגנו את הימים הקודמים, עד שבבוקר הבנתי שאני לא מסוגלת להמשיך ככה. אני כלל לא בטוחה מי היה הראשון שזרק את ההצעה לאוויר, ככל הנראה היא הייתה משותפת, אך אני זוכרת את השעה המדוייקת בה התחרות החלה, 13:42. אחרי עשרים ואחת שעות הוא נשבר, טען שהוא מסוגל להרבה יותר מכך (הלוואי שהוא היה טיפוס שקרן). המשכתי כי לא הבנתי כיצד הגיוני שהיעדר האוכל כל-כך לא מורגש, אך מאחר וזו הייתה הפעם הראשונה עבורי, התמוטטתי לשנייה; עלינו לגג הבניין להשקיף על הנוף ולעשן, ובין שאיפה לנשיפה נפלתי קצת יותר. גם אחר כך המשכתי, בסופו של דבר ההרגשה לא הייתה כל-כך גרועה. ממחסום שישים השעות אני מטפסת כיום למאה כמעט בקלות, משעה לשעה אפשר לראות כמה שהצורך הפיזיולוגי מתבטל כשהמחסום הפסיכולוגי נפרץ. אחרי מאה ושמונה שעות כבר הדופק מכאיב והעלייה במדרגות נעשית לאתגר של ממש, ושם זה הזמן להתחיל לשנוא את עצמי מחדש. (ממש סיפור מרגש ומשמעותי)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
