עד שהגברת השמנה תשיר

אני אורזת תיקים ומזוודות בפעם השלישית השנה.

באמצע הלילה במדשאה מתחת לבית של ליל הרגשתי כמו היצוק הכי אומלל בעולם.

שום מקום אליו אוכל ללכת באמת. אין לי בית. שוב.

זה יהיה שקר להגיד שאני לבד. כשכל כך הרבה אנשיח מציעים לי עזרה

בנוסח "כל מה שאת צריכה" שזה אומר בואי לישון פה לכמה ימים.

אין לי כוח. עייפתי מלנדוד בין בתים של חברים. מברשת שיניים בתיק

אינספור הליכות במהלך היום.

אני רוצה לחזור בסופו של יום הביתה. למיטה שאני מכירה

לישון ליד קיר שהאצבעות שלי יזכרו את כל הסדקים והשריטות בו.

יום אחרי שזרקו אותי באסמס כבר ארזתי מזוודה מלאה ספרים ושלושה שקיות אשפהשחורות וגדולות של בגדים ומצעים.

כבר מצאתי חצי עבודה ושותף. כבר נפגשנו עם המטווח ומצאנו את הדירה המושלמת. באזור שקט. דירה מוארת ומרווחת עם קירות לבנים רגועים והספה הכי מכוערת בעולם.  כבר חייכנו והתחבקנו ודיברנו על זה שבשבוע הבא בשבת כבר נשב בחצר ונשתה קפה.

כבר הסברתי לך שאני לא רואה בו אקס שלי. שאני רואה בו חבר שאני יכולה לסמוך עליו שאוהב אותי מספיק בשביל לא לעזוב אותי פתאום. להסביר לך שאנחנו מכירים שלושה חודשים ובמערכת יחסים שיכולה להיגמר ברגע.

ושאני לא רוצה לעבור דירה לפחות עוד שנה שלמה.

שאני לא רוצה דירה. אני רוצה בית. שבו אני שווה בדיוק כמו השותף שלי 

בית שאני יכולה לבוא אליו מתי שבא לי. שאני יכולה לשיר בו במקלחת ולהכין אוכל ב3 בלילה. אני עושה הכל כל כך מהר. על טייס אוטומטי אני שורדת ובסוף היום מוצאת את עצמי מרוקנת מדי. אין לי כרגע מקום בשבילך 

או בשביל עצמי. סליחה. סליחה שאני מפחדת להיקשר אליך כי אני מפחשת להינטש. סליחה שאני אטומה וסליחה שלא תמיד בא לי סקס ושיש לי חצ'קונים והשיער שלי נכנס לך לפנים כשאתה ישן. סליחה שאני לא מצליחה להיות לך בית או לגור איתך באחד.''סליחה שאני לא מספיק"

"מטומטמת" אצה מחייך ומחבק אותי. הפנים שלך תכף יקרעו

"את יותר מכל מה שיכולתי לבקש, את יותר מדי"

"בעצם. את בדיוק" 

לאשמה יש טעם של קפה מתוק מדי ונשיקות מבנאדם שאוהב אותך הרבה יותר ממה שאת מסוגלת לאהוב בכלל.

אני מתחרטת על הכדור שלקחתי אתמול

כשטיילנו וסיפרתי לך שבקיץ הקודם כמעט הרגתי את עצמי

כשאמרת לי שהנפש שלך חולה. "ככה אני לא יכול להיות לך קיר יציב"

"אני חושבת שההפך. אני מעדיפה להישען על קיר שאני מכירה את הסדקים שלו" וחייכת ואני חייכתי בחזרה. וזה היה אחד מאותם הרגעים שבהם פורח ניצן קטן של חברות. אתה הולך לידי במכנסיים הצבאיות וגופיה לבנה ואני חושבת שאתה ציפור במדי צבא.

הפה שלי היה יבש נורא מהכדור וכל האלכוהול והגוף שלי ריחף קצת.

כשחזרתי הביתה ונשכבתי על הסדינים האדומים הקרירים והתהפכתי מיליון פעם ניסיתי נורא לא לחשוב עליך או עליו ולא על כלום.

מאז האסיד הבנתי שכולנו רק ילדים שהגיעו לכאן במקרה. כולנו סתם משחקים במשחקים שיצרנו לעצמנו. ובלילה הולכים לישון. בטוחים שיש מישהו שיודע.

אבל אף אחד לא יודע. אנחנו כאן במקרה.

היום הנפש שלי נקרעת קצת, אני לא הצלחתי לאכול כלום חוץ מחצי בקבוק ספרייט קפה גדול עם סויה וסיגריות לא נכנס לי כלום לפה.

כל החברים שלי נורא לחוצים. הם רוצים להיות איתי, לשכר אותי לשמח אותי

אני מסבירה להם שזו לא פרידה ומצחיקה אותם במקום ובולעת כדור בין הבירות. שוכבת שעות על המיטה. מתבוננת בתקרה, בכנסייה שרואים מהחלון, בציורים על הקיר ובעציצים. רק לתוך עצמי אני מפחדת להסתכל.

כאילו שאם אעצום עיניים השמש החמימה תיעלם ואיתה הצבעים וציוץ הציפורים המזדיינות. מדי פעם אני נזכרת איך אמרת "אולי כדאי שניפרד"

והלב שלי התכווץ. זו הייתה תחושה ממש פיזית. כמו שהיה לי בהתחלה כל פעם שאמרת "אני אוהב אותך"  אני מנסה לחשוב ולהחליט. אני מנסה להחליט לחשוב.כדי שבעוד שבוע פחות יום אני אדע מה להגיד לך.

לחייל שלי יש עיניים כחולות וריסים ארוכים

והוא רואה בי בנאדם

ואני רואה בו עיניים כחולות

וריסים ארוכים

הוא מספר שהוא תייר של אסונות

אני גרה באזור אש

אני יכולה למכור לך סיפורי זוועה

כמו ממתקים.

להמתיק לך את סיפורי חיי

במילים ארוכות

מסתלסלות

כמו העשן שביננו

ששומר בסוד שלנו

לי יש חבר

לך יש חברה

בוא נהיה חברים טובים.