"את פשוט מהאנשים האלה, נ''ב, שאו שאנשים שונאים אותך או שהם כמעט מתאהבים בך" אמר לי אתמול חבר טוב שלי מעל כוסות ריקות
בפאב הקבוע שלנו.
ולי כואב הגב והלסת והראש מבעיטות שקיבלתי מוקדם יותר באותו היום.
ויש לי סימנים כחולים על הידיים ועל הרגלייים ולפני השינה אני ממיינת אותם.
זה הוא נשך אותי
זה מהבעיטות.
זה היקי בכלל
וזו שריטה מהנפילה אתמול
הגוף שלי זרוע בחבלות קטנות שנראות רנדומליות כמעט, כאילו אני ילד מתרוצץ שנופל כל הזמן.(אני לא?)
לגביי השונאים אני יודעת. אני אפילו מבינה אותם. מאז ומעולם הייתי זו שנגררת למכות מאנשים שלא הכרתי
סתם כי לא באתי להם טוב בעין. כי אני לא מסרקת את השיער ולא אכפת לי מהג'ינס הקרוע ומזה שהחולצה שלי 4 מידות יותר מדי.
כי אני אומרת מה שאני חושבת ולפעמים זה יותר מדי.
את אלה שכמעט מתאהבים בי יותר קשה לי להבין.
וכשאנחנו שוכבים על המיטה שלי אני ממש רוצה לספר לך שלפני כמה שעות התעוררתי עליה בבכי וצרחות בגלל משהו שקרה לפני שנים
כמה שנים? אתם ודאי שואלים. מספיק בשביל חוק ההתיישנות, לא מספיק בשבילי.
וכל הפלאשבקים שהיא עשתה לי לא בכוונה. כשנשכבה מעלי על הרצפה במטבח ולא נתנה לי לקום.
ודמעות חנקו לי את הגרון ובקושי הצלחתי לנשום את האוויר הדליל של הכבישים ב10 בבוקר.
ואני לא יודעת איך אני ממתמרנת בין להיות איתך. שם. כל כולי.
לבין להיות סדוקה ומתפוררת.
רוצה למיין ביחד חבלות? לקרוא סיפורים של אתגר קרת לפני השינה?
רוצה להסביר לי איך זה שכל הרוע בעולם מקיף אותי?
רוצה לברוח איתי למקסיקו? או לברוח ממני למקסיקו?
"תראי איך את נראית! הבגדים האלה מהפח?
לפחות לי יש כסף! יש לי בית! יש לי אמא!
אני לא צריכה לבקש שיחזרו אלי לפלאפון!
אנשים רוצים אותי ! רודפים אותי!
מה יש לך?"
אתה מבין כשאתה מסתכל עלי אני רואה השתקפות קטנה אצלך בעיניים
ורוצה להחביא את הפרצוף שלי.
כינוי:
נ''ב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
