עד שהגברת השמנה תשיר

הפצעים ברגליים כמעט החלימו ואני עדיין הולכת יחפה על האספלט החם מדי.

אני שוכבת לידך על המיטה כל אחר הצהריים ואנחנו לא נרדמות, יש רק כת העור הבהיר שלי ואת העור הכהה שלך, רגליים וידיים 

בטן וגב סבוכים אחד בשני. רוך מהסוג שאפשר למצוא רק עם בחורה. רק עם בחורה כמוך. 

את מארחת אותי כאן כבר שבוע בערך.אחרי ששנתיים לא היינו בקשר והיה לנו רק את הזכרונות מתקופת החטיבה שהיינו מחזיקות ידיים ומדברת על אהבה כוזבת. כל החברים שלך אומרים שאני פיה ושכבשתי את ליבם.

ובתוך כל הרוגע והצומח הזה שפה אני מנסה למצוא את עצמי.

מוצאת את עצמי מוצאת את אותו הבחור, אותו הטייפ קאסט של עיניים יפות וריסים ארוכים, של תלתלים ארוכים קול של מלאך המוות, שכל הקיום שלו צורח עלי שהוא אמן מיוסר.

אני מציאה לו ענבים שקטפתי בדרך. ובבר הוא מציע לי בירה ואני לוקחת מים.

ואז הוא עולה לשיר ואני משתדלת לא לבהות. כשהוא אומר "לנ"ב שאוהבת את יונה וולך" ושר את איילה בקול צרוד.

בדרך חזרה אנחנו מדברים על ניסיונות התאבדות ועל גבריאל בלחסן וכשאנחמו משתכרים אני נושכת אותו.

רק מחיבה, רק מעצב.