אני אורזת תיקים ומזוודות בפעם השלישית השנה.
באמצע הלילה במדשאה מתחת לבית של ליל הרגשתי כמו היצוק הכי אומלל בעולם.
שום מקום אליו אוכל ללכת באמת. אין לי בית. שוב.
זה יהיה שקר להגיד שאני לבד. כשכל כך הרבה אנשיח מציעים לי עזרה
בנוסח "כל מה שאת צריכה" שזה אומר בואי לישון פה לכמה ימים.
אין לי כוח. עייפתי מלנדוד בין בתים של חברים. מברשת שיניים בתיק
אינספור הליכות במהלך היום.
אני רוצה לחזור בסופו של יום הביתה. למיטה שאני מכירה
לישון ליד קיר שהאצבעות שלי יזכרו את כל הסדקים והשריטות בו.
יום אחרי שזרקו אותי באסמס כבר ארזתי מזוודה מלאה ספרים ושלושה שקיות אשפהשחורות וגדולות של בגדים ומצעים.
כבר מצאתי חצי עבודה ושותף. כבר נפגשנו עם המטווח ומצאנו את הדירה המושלמת. באזור שקט. דירה מוארת ומרווחת עם קירות לבנים רגועים והספה הכי מכוערת בעולם. כבר חייכנו והתחבקנו ודיברנו על זה שבשבוע הבא בשבת כבר נשב בחצר ונשתה קפה.
כבר הסברתי לך שאני לא רואה בו אקס שלי. שאני רואה בו חבר שאני יכולה לסמוך עליו שאוהב אותי מספיק בשביל לא לעזוב אותי פתאום. להסביר לך שאנחנו מכירים שלושה חודשים ובמערכת יחסים שיכולה להיגמר ברגע.
ושאני לא רוצה לעבור דירה לפחות עוד שנה שלמה.
שאני לא רוצה דירה. אני רוצה בית. שבו אני שווה בדיוק כמו השותף שלי
בית שאני יכולה לבוא אליו מתי שבא לי. שאני יכולה לשיר בו במקלחת ולהכין אוכל ב3 בלילה. אני עושה הכל כל כך מהר. על טייס אוטומטי אני שורדת ובסוף היום מוצאת את עצמי מרוקנת מדי. אין לי כרגע מקום בשבילך
או בשביל עצמי. סליחה. סליחה שאני מפחדת להיקשר אליך כי אני מפחשת להינטש. סליחה שאני אטומה וסליחה שלא תמיד בא לי סקס ושיש לי חצ'קונים והשיער שלי נכנס לך לפנים כשאתה ישן. סליחה שאני לא מצליחה להיות לך בית או לגור איתך באחד.''סליחה שאני לא מספיק"
"מטומטמת" אצה מחייך ומחבק אותי. הפנים שלך תכף יקרעו
"את יותר מכל מה שיכולתי לבקש, את יותר מדי"
"בעצם. את בדיוק"
כינוי:
נ''ב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
