עד שהגברת השמנה תשיר

 אתמול שרתי מול קהל גדול ושיכור.  עם מיקרופון והכל.

והחברים שלי עמדו והסתכלו, ט' עמד מאחורי הבר וחייך כמו ילד מוקסם מ' קיפצצה בהתרגשות וליל  חייכה בגאווה

אז שרתי, מילים ששרתי אלף פעם. ואפילו שלא שמעו אותי כל כך אני גאה בעצמי.

וגם קבעתי עם האסטרואיד.

אף פעם לא קבעתי עם אף אחד, תמיד כל המערכות יחסים שלי פשוט זרמו לזה איכשהו.

ועכשיו אנחנו נפגשים ואולי אפילו השבוע. ואני זוכרת אותך מקסים.

אני זוכרת שאמרת לי שאני "פשוט נורא יפה" בפשטות נוראית כזאת שגרמה לי לרצות לחבק אותך.

בטח אהיה נורא מובכת. בטח באותו יום יצאו לי מיליון חצ'קונים ואהיה חולה או משו.

ואני מרגישה רע, כי פתאום מסתבר שלחצי מהחברים שלי (אין לי הרבה) יש רגש כלשהו אלי.

אז אני לא מרגישה בנוח לשתף את רובם בזה שאני נפגשת עם מישהו.

ומחר אני עוברת לגור עם מישהו, שהכרתי רק לפני כמה שבועות.

כי האקס שותפה הכלבה שלי מעיפה אותי מהבית כי אמרתי שנשבר לי הזין מכל הבלאגן שהיא משאירה לי .

אתם יודעים איזה הקלה יש בלפגוש מישהו שאהבתם שנתיים ולא להרגיש כלום?

ואז עוד לשבת עם החברה החדשה שלו על כוס בירה ולדבר על פסיכולוגיה?

אחרי ההופעה הרגשתי באופוריה ובו זמנית כל כך רגישה ושבירה

שכשהשומר אמר לי "אני רוצה שתלכי ולא תחזרי אף פעם"

פשוט הלכתי למטבח ובכיתי ונתתי לט' ולמ' לחבק וללטף אותי כאילו אני חתול רחוב קטן.

והורג אותי לחשוב על מכתבי האהבה שהוא שלח לי,כשמילה -את- מודגשת בהאשמה.

ועל מ' שנישקה אותי והעיניים שלה נצצו. בבקשה תשארו חברים שלי,בבקשה.

אני לא יודעת. אני לא יודעת כלום.

אני רק רוצה כבר לסדר את המחסן שהולך להיות החדר שלי, להתמקם בו

למצוא עבודה ולקנות כמה ג'ינסים חדשים

ואז למצוא אוזניות טובות וללכת לישון מכורבלת עם עצמי והפנטזיות החמודות שלי.