טוב אז החלטתי שהדרך הכי טובה לישפוך רגשות היא ליכתוב אותם, ואפילו יותר טוב זה ליכתוב אותם בלי (כמעט) שום דרך לגלות מי כתב אותם. אני יודעת שכמעט לכל מתבגר עולות בראש אותן המחשבות שעולות לי בראש ושבעצם החיים שלי לא שונים כל כך מחיים של משהו אחר אבל אני צריכה למצוא לעצמי מקום לשפוך בו את הלב ואם אין לי למי לשפוך את הלב לפחות שיהיה מקום כזה, מקום שבו אני אוכל באמת לכתוב מה אני מרגישה אולי זה מטומטם ונאיבי אבל לפחות זה אמיתי. אז כן זה לא איזה סיפור בהמשכים או משהו כזה אני גם לא בטוחה שזה יהיה מעניין כל כך אז אם זה לא פשוט תחזרו לדף הקודם שהייתם בו ואל תטרחו להגיב סתם כי אני לא כותבת את זה בשביל התגובות.
לפי דעתי חיים של מתבגרים הם החיים הכי קשים, אתה צריך לרצות את ההורים, המורים, החברים בעצם את כולם, את כל הסובבים אותך וברגע שאתה מתחיל לא לדפוק חשבון אתה נדפק יותר מכולם ברוב המקרים. טוב אז אני לא אחפור עכשיו יותר מידי כי בעצם כל מה שרציתי להגיד זה שזאת ההתחלה שלי, אני כן כי בעצם זה הכי קרוב למקום שבו אני יכולה לשפוך את עצמי (אני יודעת שזה נשמע דפוק) וכמו שכבר אמרתי אני לא כותבת את זה בשביל התגובות או בשביל לרצות אף אחד אני עושה את זה בשביל עצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
