אבסטרקט

מבין כל התחושות והמחשבות שעוברות בי בתקופה האחרונה

הטרידה אותי רבות המחשבה על כך 

שאיבדתי מס' דברים באישיות שלי

במי שאני

חשתי שנהייתי אדם אחר,

תמיד הייתי מרוצה מהאופי שלי ולא רציתי שכלום ישתנה בי

אהבתי את האופי שלי כמו שהוא.

הרגשתי שהתקופה האחרונה, כמו שלא קרה לי מעולם

דחקה אותי בכוח לשינוי.

שינוי בדפוס ההתנהגות והמחשבה שלי כלפי עצמי

ובעיקר כלפי אחרים, כלפי חברים, וכלפי כל אדם חדש שאכיר בחיי.

נעשיתי מרוחק, מנותק, מדבר כמה שפחות

ממעיט את זמני בבית, לא רוצה להיות בבית

שקוע עם עצמי, שקוע במחשבות

עובד כמה שיותר, מתאמן כמה שיותר

העיקר להתעסק במשהו, רק לא להתעסק בעצמי.

הרגשתי שאיבדתי את האמון באנשים,

איבדתי את התמימות שנשארה בי,

ואיבדתי את עצמי לגמרי..

נעשיתי גוש אבן, שמעביר את היומיום בלי שום פואנטה. 

מי מבטיח לי שלא יפגעו בי שוב.

שאף אחד, אבל אף אחד- כבר לא יוכל למכור לי סיפורים

שחברים יש רק באגד, וגם על זה משלמים.

את האמון והאהבה שאני מסוגל להעניק-כבר אף אחד לא יוכל לקבל.

בעולם של אינטרסים, צריך ללמוד לנווט.

עוד לא הכל אבוד:

ערב חמישי בעבודה, השעה כבר מאוחרת

ופתאום מתקבלת הודעה באטרף לנייד.

היה זה בחור בן 37, ללא תמונה.

"שלום, מה אתה עושה בחיים?,

 הייתי רוצה לצלם אותך".

משפט פתיחה כזה עוד לא הפעילו עליי,

והייתי מסוקרן למדיי

מי זה השרלטן הזה שמנסה למכור לי עכשיו לוקשים במבצע?..

לא היססתי לרגע ועניתי בסרקסטיות "מה ז"א, בעירום??"

ולהפתעתי,

התפתח לו צ'יטוט מקצועי לחלוטין שעסק נטו בצילום,

ללא שום רמיזה מינית או ביצבוץ של פאטיש חולני

של הומואית מזדקנת שמחפשת עכשיו ישבן טרי וצעיר אל מול

מצלמת וידאו, רצועות עור וקולר ניטים. 

הוא התעקש לקבל את מס' הטלפון שלי!

ופתאום זה קרה

משהו בתוכי, באישיות הישנה,

הרדומה, שהתחפרה לה עמוק בחודשיים האלה

יצא החוצה

ושאלתי את עצמי "האם אני מספיק תמים בשביל לקנות את הלוקש הזה?"

משהו בתוכי בער!-"אל תסרב!

גם אם זה לא יצא, גם אם הוא יהיה סוטה- אל תסרב!

הסירוב-רק יקבור אותך יותר. מקסימום תסנן"

וכך נתתי לו את הנייד שלי וקבענו לדבר למחרת.

שישי בצהריים, שיחת הטלפון הגיעה.

השיחה-נטו מקצועית. עד כה הופתעתי לגמרי,

יש גם אנשים כאלה באטרף מסתבר, אבל רגע

שוב שאלתי את עצמי

"כמה תמים אתה??, אולי הוא חולה נפש שיאנוס וירצח אותך"

והנה הגיע השלב, שהוא ביקש שאבוא אליו הבייתה

שם הוא הקים לעצמו ""סטודיו"".

לעצמי- הייתי חייב לעשות את זה,

הייתי חייב לבדוק את גבול התמימות שלי.

מאז אטרקציית הסופרמן בפרו לא עשיתי שום מעשה נועז

lat's go for it!

וכך קבענו לאותו הערב.

על סט הצילומים:

אני מוצא את עצמי באיזור צפון תל אביב,

עם תיקים ושקיות בגדים מסתובב ברחוב ומחפש אחר הכתובת.

האנדרנלין משתולל, המחשבות רצות,

הזיכרונות מהסופרמן המקולל שעשיתי לפני שנה עולות לי בראש

"איך, איך למען השם הסכמתי שיקשרו אותי בחבל ויעיפו אותי באוויר כמו במבה"

הגעתי

הייתה זאת דירת חדר קטנה ואומללה בסוג של מקלט מעופש,

על קיר החדר מול המיטה, היה ממוקם בד ענק ומנורת צילום.

הוא אירגן הכל..

"שמע ישראל, רק שלא ישים לי משהו בכוס מים!"

וכך דיגמנתי מולו אוסף של תלבושות ופרצופים,

בעוד שהוא גונח לעברי בחושניות

"כן, כן, תעשה ככה עם היד, תסתובב לצד,

 תבליט את השרירים, תרטיב את השפתיים, 

 אל תרים את הרגל, תמשוך את החולצה"

 (ג'יזס הוא אמיתי, או שהוא נדלק מזה??)

"תן לי את זה, אל תטא את הראש, אתה יוצא לי מהתמונה,

 יותר חזק, תהייה גברי (שיט, הותקלתי- איך עושים את זה...)" 

וכל הכבוד לו, הוא באמת השתדל להיות הכי מקצועי שאפשר.

הייתה זאת חוויה חדשנית, מרתקת, סוג של התגשמות חלום קטנה,

שבסופה יצאתי עם חיוך מיוחד- כזה שלא היה לי הרבה זמן. 

ובעיקר כי הבנתי,

שכנראה לא איבדתי את התמימות שלי כמו שחשבתי.

תהליך הגדילה, ההתבגרות והלמידה שלנו-לעולם לא מפסיק.

החל מההורים שגידלו אותנו והסביבה בה גדלנו,

האופי והאישיות שפיתחנו לעצמנו, ביחס שלנו לחברה, ביחס שלנו כלפי עצמנו,

ועד הלבוש הקאז'ולי או האלגנטי, או הסגנון הפרטי שלנו.

התדמית.

אם חשבנו כשסיימנו תיכון שבזה אנו כבר מבוגרים, יודעים הכל ולא צריך ללמוד עוד,

אז מאוד הופתענו כשהגענו לצבא-ואז מלמידה עיונית שנמשכה 18 שנה,

תוך כדי ששרדנו את תלאות גיל ההתבגרות, פתאום גם התחלנו ללמוד על החיים,

על בני אדם, על יחסי אנוש, על סימפטיה, ועל הכוח הפנימי שלנו להתמודד עם סיטואציות או מצבי לחץ.

ואז כשזה נגמר, נזרקנו לחיים האמיתיים

לחיים של מבוגרים,

ובכל יום ממשיכים ללמוד משהו חדש.

ממקומות עבודה שמתחלפים,

אנחנו בעיקר לוקחים איתנו את הידע המקצועי שרכשנו-בתקווה שזה משהו שיוכל לשמש אותנו גם בעתיד,

ואת היחסי אנוש שפיתחנו לעצמנו, כדי לדעת איך להתמודד במקום העבודה הבא.

מלימודים אקדמיים,

אנחנו רוכשים מיומנויות עבודה, ידע מקצועי, מטרה לחיים, ואולי אפילו נפתח חריצות מסוימת שלא ידענו שיש בנו,

כי המורה לתנ"ך בכיתה י' הייתה כל כך מטומטמת וגרמה לנו לחשוב-שלימודים זה פשוט רע.

ממכרים או מהחברים שהיו ומהחברים שישנם,

אפשר ללמוד כל כך הרבה

החל מאהבת אדם, דאגה, אכפתיות, רגישות-או מחסור בה, נתינה, הקרבה, ובעיקר לתת אמון

ועד קנאה, צביעות, או אנוכיות של אנשים שבטחתם בהם.

מושגי סלנג חדשים-שפה משותפת, יחסי אהבה-שנאה, מה להגיד-מה לא להגיד,

ולגלות שגם אם נדמה לך שהחברים שלך הם המשענת/השק אגרוף שלך-כנראה שלא,

לומדים לקח חשוב, יחסי אנוש גם מול חברים,

לומדים שלכל אדם אופי שונה- כל אחד מגיב אחרת אלייך.

ושחברים זה חשוב, אבל חברויות, הן לא תמיד לנצח.

אבל מה לגבי זוגיות,

זה כבר עולם אחר, שם טמונים השיעורים הכי כבדים לחיים,

ולמה כבדים- כי הם נוגעים לרגש,

וכדי שנרגיש- צריך שזה יכנס בפנים, ועמוק! (ביותר ממובן אחד)

הזוגיות מלמדת אותנו שמעבר ל-ללמוד מה זאת אהבה

ואיך להיות הכי קיצ'י בצורה מחליאה שאנחנו רק יכולים,

לומדים גם מזה להיות מסוגל להקריב מעצמך למען מישהו אחר,

מה זה להיקשר, מזה ליצור חיים משותפים, לפתוח את הלב,

ולראות את הבנאדם שמולך-

לא כמו שאחרים רואים אותו חיצונית או החזות שהוא משדר,

אלא לראות את היופי האמיתי הפנימי שלו, גם כשהוא עצמו לא תמיד רואה את זה.

וקיימת גם נטייה ללמוד ולפתח הרגלים שלא היו שלנו

ולא הכרנו/ידענו שגם אנחנו נהנה מהדברים שהוא או היא רגילים לעשות ביומיום, שאנחנו אף-פעם לא עשינו.

וכך, אנו מפתחים את אותם הרגלים גם לעצמנו

ובכל פעם שאני מממש הרגל כזה- אני נזכר.

הפרטנר הראשון- מערכת יחסים של שנתיים וחצי שנגמרה לבסוף כאילו לא הייתה,

אך למדתי ממנו המון.

תמיד אהבתי לצייר, אבל אף פעם לא התמקצעתי בזה,

ממנו למדתי כיצד לשרטט כמו שצריך וכיצד לדייק, הוא היה מאוד מוכשר בזה. 

לימד אותי איך להכין פסטות על בסיס שמנת כמו במסעדות,

לאהוב אבוקדו, ולהכין סלט כמו שרק שנינו אהבנו-שאני מכין עד היום לעצמי.

לימד אותי שאני אוהב להיות מחובק בלילה, ושאני אדם כל כך זוגי.

כשיש שם רגש, דיי מתעלמים מכל שאר המגרעות שקיימות אצל הפרטנר.

גם אם אלו דברים שעוד מלכתחילה-לא היינו אמורים להתפשר עליהם.

לומדים לקח - שבאהבה, לא תמיד יש חוקים. 

בזכות זה שהיינו אנשים כל כך שונים,

למדתי איזה מוזיקה אני פחות אוהב, איזה לבוש אני יותר אוהב,

לימד אותי שכשאין כבר רגש-אז ההרגל לא מספיק.

שהשוני בינינו כל כך לא התאים לי.

ובעיקר, איך להיות יותר בררן לגבי מה שמתאים לי, ומי יהיה הבן זוג הבא.

כך פיתחתי בררנות-על שבמשך שנה וחצי שמרה עליי רווק

(ולהתעלם מהחצי שנה שהייתי בחו"ל)

אף בחור לא היה מתאים! לאחד היה אף, לשני היה בולבול קטן,

ההוא היה גמד מדיי, וזה היה גבוהה מדיי,

לזה יש כרס ולזה יש שומה בגב, זה קנאי מדיי, וזה מעורבב מדיי.

בקיצור, לא הלך... נהייתי בררן!

עד שהכרתי את הפרטנר האחרון,

כשכבר לא האמנתי שאני אצליח ליצור את הקליק הזה שוב,

ששוב אצליח להתמסר, לפתח רגש שיגרום לי להתעלם מהמגרעות

ששוב אהיה מחובק בלילה, ששוב ארכוש מיומנויות חדשות והרגלים

שלא היו שלי, והנה זה קרה שוב, למדתי דברים חדשים

ובכל פעם שאני מממש אחד מהם-אני נזכר.

ממנו למדתי לשתות צ'אי מסאלה עם חלב, 

למקסס בחובבנות בתוכנת וירטואל דיג'יי.

בכל פעם שאני בא להכניס חולצה למכנסיים-

אני נזכר איך הוא רדה בי שאני עושה את זה (למרות שאני עדיין עושה זאת לעתים).

וממנו למדתי, איך זה להרגיש נאהב בחזרה, בעוד

שמהפרטנר הראשון אף פעם לא הרגשתי זאת- 

שנתיים וחצי שהיו מושתתות על הרגלים וחיים משותפים, בלי להרגיש באמת נאהב.

ואז בא לקח נוסף, לקח דו-צדדי במערכת היחסים:

כשמרגישים שזה לא זה-אז כנראה שזה לא. וכשמרגישים שזה זה, ושטוב ביחד-אז אסור לוותר.

שתפו אחד את השני ואל תישארו חסרי ידיעה.

ונסו להיזכר,

מה הדברים היומיומיים שאתם עושים, שלקחתם ממישהו/מישהי שהכרתם,

שהתפתחו אצלכם להרגל?