את פיה כל כך יפה.

הכי יפה.

רק שלי.

את בכלל מבינה כמה זה מתסכל אותי?

"אני אוהבת אותך, אבל אנחנו לא צריכים להיות ביחד"

ושנייה אחר כך, כשאני בוכה כמו חתיכת אידיוט

"אני לא יכולה לראות אותך ככה, אני אתן לך הזדמנות, רק תפסיק להרוס הכל"

תודה על העצה, באמת.

אבל אם הייתי יכול לא לקלקל את זה, תאמיני לי, מלכתחילה לא הייתי דופק כל דבר במערכת היחסים איתך.

אני כל כך אוהב אותך, אבל את לא רואה את זה.

אני לא מצליח להבין..

מה הציפיות שלך?

אלוהים? מלאך? 

כי אני לא כזה.

את מכירה אותי.

אני אחר.

אני חיקוי עלוב של כל מה שהיה לך עד עכשיו.

אבל אמרת שאת אוהבת אותי.

היינו יחד חצי שנה.

את יכולה להראות לי את מה שאת מרגישה, ולהפסיק לברוח ממני, כי כואב לי.

זה מה שרצית, לא?

שאשנא את עצמי על הטעות שעשיתי..

אז הנה, אני לא שונא את עצמי, אני מתעב כל תא בגוף שלי.

מספיק טוב בשבילך עכשיו?