נמאס לי לבכות בכל בוקר.
פשוט נמאס לי בכל בוקר לשמוע צעקות.
ההורים שלי לא מבינים מה שהם עושים לי.
למה על הבוקר?
למה להביא אותי למצב שאני באה לבית ספר במצב רוח רע?
הרי ממילא יש לי חרדה כל בוקר רק מלקום וללכת למקום הזה.
חרדה מלהיות לבד שם.
אז בבקשה אל תצעקו עליי,
לא על הבוקר.
ולא על שטויות.
לא כל פאקינג בוקר!
בבקשה,
אני יודעת בדיוק מתי אני קמה,
ובדיוק למתי אני מכוונת לעצמי את השעון המעורר,
ואני מארגנת לעצמי את הזמן כשאני יודעת מתי לצאת מהבית ולהספיק לאוטובוס.
אז אל תעירו אותי לפני הזמן, כי זה רק עושה לי רע.
היה לי היום טסט ראשון.
הטסט חפך לשעות בית ספר אז לא הלכתי היום.
אתמול אמרתי לאמא והיא בעצמה לבדה שלחה הודעה למחנכת שאני לא אגיע בגלל הטסט.
אז היא שלחה את אבא שלי שיצעק עליי, כי היא אוהבת שאני רבה איתו.
כי הוא היחיד ששם עליי בבית הזה, וכשאנחנו רבים זה משמח אותה.
אז הוא צעק עליי בגללה,
מה פתאום שאני אשאר בבית?
ושאני צריכה ללכת לבית ספר ולצאת באמצע בשביל הטסט,
והם שניהם צועקים על הבוקר, כשאני יודעת שאני צודקת וכשאני רוצה ללכת לישון.
אחרי לילה קשה.
אני ישנה עם דלת נעולה כי ככה אני מרגישה הכי בטוחה.
אז אבא צעק למה הדלת נעולה ושאני אצא לדבר איתו.
אז יצאתי מהמיטה והתלבשתי,
והתחלתי לבכות ברגע שראיתי אותו.
אמרתי לו שאמא בעצמה שלחה את ההודעה.
שהודעתי להם אתמול שאני לא הולכת,
אז למה הם מעירים אותי בכל בוקר שאני יכולה להמשיך לישון בו?
זו לא פעם ראשונה ולא שנייה!
ואז אבא רב עם אמא,
למה היא שלחה את ההודעה למורה?
אז היא ענתה לו שהיא לא מסכימה שאני לא אלך לבית ספר.
והוא כעס עליה שאם אתמול היא הסכימה למשהו, אז היא צריכה להשאר עם ההחלטה שלה.
היא לא יכולה לשנות החלטות כל הזמן.
היא תמיד עושה את זה.
היה לי התקף חרדה בבוקר בגלל כל זה.
לא הצלחתי לנשום ובכיתי.
רציתי להשאר בבית ולישון טוב לפני הטסט.
ידעתי שאם אגיע לבית ספר אני אהיה יותר בלחץ.
לפעמים כל כך נמאס לי ממנה, מאמא שלי.
אני לא מסוגלת להיות לידה.
אני לא מאשימה אותה בכל הבעיות והדפיקות שלי.
כי הדברים האלו התחילו לא באשמתה.
אבל היא לא עוזרת לזה, היא רק ממשיכה ומעצימה את הכל.
ראבק, יש לך ילדה שבורה.
את יודעת מה עבר עליה,
את יודעת כל כך הרבה!
ולא רק שאת בוחרת להתעלם,
את גם מלבה את הכל ועושה את הכל יותר רע.
כל הזמן שבו היה עליי חרם, הכרחת אותי ללכת בכל זאת לבית ספר.
לא נתת לי ללכת לשום פסיכולוג כי זה
"עלול לעשות לי רע".
כי אני ילדה מושלמת, למה שאצטרך פסיכולוג?
ידעת שאני בודדה, שאין לי חברים.
ולא דיברת איתי על זה, לא שאלת אותי איך אני.
נתת לי לרוץ לבכות בחדר בכל יום כשחזרתי הבייתה.
היית מזמינה חברות לבית ומדברת איתן על המצב שלי כשאני שומעת.
לידי!!!!!!
ומה עם הבעיות בלימודים? שכמובן הגיעו בגלל הבעיות החברתיות ביסודי...
לא עזרת לי בזה.
לא לקחת אותי לאבחון למרות שלא פעם ולא פעמיים המורים המליצו על זה.
אם היית לוקחת אותי לעשות אבחון, הייתי מקבלת את הכלים שיעזרו לי לעבור את הבגרויות!
אבל לא, אני ילדה מושלמת. אסור.
כשאני לא מצליחה בלימודים זה יוצר לי כל כך הרבה תסכולים.
רגשות שאני לא מספיק טובה,
או שאני טיפשה.
פעם באמת האמנתי שאני טיפשה.
ומה קרה כשהגעתי לכיתה ח'?
כשנכנסתי לדיכאון עוד יותר, גיליתי על הנטיות המיניות שלי.
הייתי בוכה המון,
והתחלתי לפגוע בעצמי מהרצון למות או להרגיש טוב יותר.
התמכרתי לכאב,
נשברתי מול הרצונות המזוכיסטיים שתמיד היו לי.
בהתחלה הייתי קטנה מדי להבין,
לא ניסיתי להסתיר את החתכים בכלל.
לא ידעתי שצריך...
והיא ראתה היא פאקינג ראתה!
סימן אדום על היד שלי.
סימן יחיד, ההתחלה של ההתחלה של ההתמכרות לפגיעה עצמית.
והיא שאלה אם הכל בסדר,
וכשאמרתי שכן,
היא מבחינתה עשתה את שלה.
הילדה בסדר.
וכל החיים, היא ואבא שלי,
העירו לי על המשקל.
גרמו לי להרגיש כל כך רע עם עצמי.
הסתכלו לי על הצלחת כל הזמן.
פיתחו לי פחד מלאכול לידם!
אני נשבעת שעד היום אני מפחדת לאכול לידם!
אמרו לי כל הזמן להפסיק לאכול, שבסוף באמת הפסקתי לאכול.
נראיתי כמו שלד.
ואז שוב,
רק פעם אחת היא שאלה אותי אם אני לא מגזימה עם הדיאטה,
וכשאמרתי שלא,
זה הספיק לה.
כשצעקתי עליה, לפני שנתיים שאני שחתכתי,
שאני צריכה לנקות את הדם,
כשהיא דפקה לי על הדלת הנעולה כמו מטורפת,
אחרי התקף חרדה שחוויתי, כמובן בגללה,
היא לא עשתה כלום!
פאקינג כלום!
המשיכה לצעוק, להוריד אותי נמוך.
לפחד ממנה.
לשנוא אותה,
להרגיש שאני נחנקת לידה.
אני מפחדת מכל דבר שקשור אליה.
היא לא מבינה שהיא גרמה לי לפחד ממנה,
לפחד מאמא שלי.
היא לא מבינה כמה שהיא הורסת לי את החיים.
היא יודעת שבתור ילדה בת 10,
רציתי למות.
הייתי אומרת לה את זה במפורש.
בגלל החרם, הרגשתי ככ רע.
ומה ילדה בת 10 מבינה בכלל בהתאבדויות?!
והיא לא טיפלה בי!
אני לא מבינה מאיפה הגיע החינוך הזה!
אני פשוט לא מבינה איך היא חושבת שזה בסדר לחנך ילד ככה?
היא הרסה לי את החיים.
אני דפוקה, פשוט דפוקה בגללה.
כל החיים שלי, הכל מרגיש אסור.
ולא טוב, בגללה.
כל החיים היא אסרה עליי הכל.
כל דבר שעושה לי קצת טוב, עושה לי רגשות אשמה.
בגללה!
כי היא חינכה אותי שהכל אסור.
הכללללללללל.
לפעמים אני חושבת על דברים,
ומבינה שאני חושבת ככה בגללה.
אם אני חושבת קצת בהגיון אני מבינה שזה בכלל לא מתאים לי לחשוב ככה.
שאני חושבת בכלל ההפך,
אבל היא השרישה בי את הדרך שלה.
כל כך חזק,
שלפעמים אני מפחדת שבטעות אני אגדל את הילדים שלי ככה גם.
בצורה הכל כך גרועה ומסוכנת הזו.
בכל מקרה, לא עברתי את הטסט.
לא יודעת אם זה כתוצאה של הלחץ שהייתי שרויה בו בגלל הבוקר,
או שזה סתם כי אני גרועה בנהיגה.
אני באמת לא יודעת כבר מה לחשוב.
אני אכין את עצמי לטסט הבא,
בינתיים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Not Alice