The Perks Of Being a Wallflower

אני רוצה למות. 

אני לבד.

כל כך לבד.

לא נוח לי כאן.

לא נוח לי בין כל האנשים שמרגישים מחוברים.

עומדים על הקרקע.

יציבים. 

חלק יציבים פחות. 

אבל לא אני.

אצלי זה סיפור אחר לגמרי.

אני חלק מאלו שלא מצליחים בכלל להיות חלק.

אנחנו מנסים, כל כך מנסים. 

האדמה דוחה אותנו.

לא נותנת לנו להתחבר, להתייצב.

החבר הכי טוב שלי,

נגמר.

הוא נגמר ואני גמרתי אותו.

כמה שאני פה בשבילו,

הוא לא שם.

וזה קשה ופוגע.

אבל בעצם זה תמיד היה ככה.

לא משנה כמה אנסה לדמיין שהוא אי פעם היה שם בשבילי.

לא.

כואב לי כל כך.

כואב לי לחיות.

כואב לי בבטן ובחזה.

בגרון, כואב.

ברגל שמעקצצת לי, נרדמה.

רוצה לשוב לתחייה, להרגיש.

אני לא ריצה יותר כלום.

מגיע לי מישהו שירביץ לי ויפגע בי.

שישפיל אותי כמו שמגיע לי.

שידחוף לי מראה לפרצוף-אלו החיים העלובים שלך. 

את עלובה כל כך.

מושפלת.

רק בבקשה, אני אעשה הכל בשבילך. אתן לך להכאיב לי, להשפיל, להשתמש. רק בבקשה תשאר. אני מתחננת.

(נכתב דרך הטלפון לכן אם הפוסט נראה לא טןב אסדר את זה אחר כך מהמחשב ).