בא לי "ספר משעמם". ספר שמה שקורה בו הוא מה שאמור לקרות בו. למשל הארי פוטר שאין בו וולדמורט – הארי פוטר שבו הארי הולך לבית הספר וחווה שנה נהדרת ובספר מסופר לנו על השיעורים שהוא עובר ועל האנשים שהוא מכיר ועל האימונים ומשחקי הקווידיץ'.

או מפוצלים בלי הקטע של המפוצלים. טריס מחליטה לעבור לפלג של אומץ לב, ומספרים לנו על החניכה שלה ועל איך היא מתקבלת ואז על החיים שלה בפלג. בלי מלחמה. בלי יותר מדי מתים ובעיות.

פעם שאלתי את המורה של לספרות סתם ככה בין שיעורים למה אף פעם לא יכול להיות ספר שהכול בו הולך כמו שצריך. היא אמרה לי שספרים כאלה לא מעניינים – שספר צריך לבנות מתח ולהגיע לשיא ואז ללכת לפתרון של הקונפליקט ולסדר הטוב.

אז אתם יודעים מה? בא לי ספר משעמם! בא לי ספר שלא קורה בו שום דבר, שאין בו מתח ושאין בו יותר מדי קונפליקטים. יכולים להיות בו קונפליקטים קטנים, אבל שום דבר רציני.

לדעתי, זה לא משעמם כל עוד העלילה היא משהו מיוחד. והלוואי שאני אמצא ספר כזה.

אתם יודעים, נהגתי לחשוב על עצמי כעל בן אדם נורא נחמד: כשמישהו בבית הספר ביקש עזרה הייתי בשמחה מוותרת על שעה חופשית כדי לעזור לו; כשאני רואה אנשים סוחבים דברים כבדים אני מציעה עזרה, גם אם זה מאריך לי את הדרך או גורם לי לחזור לאחור; אני לא מהססת לוותר על המושב שלי באוטובוס אם למישהו אחר אין מקום פנוי. אני פשוט מאוד אחת מאותם אנשים שלא מסוגלים להגיד לא – תכונה שפעם מצאתי נהדרת כי אהבתי לדעת שאני אדם טוב, אבל היום אני מבינה שהיא קיימת אצלי סתם כי אני שונאת להיכנס לוויכוחים וכי אני רוצה שאנשים יאהבו את מי שאני.

האמת היא שאני לא האדם הכי נחמד שתפגשו. שמתי לב לזה בימים האחרונים.

תמיד ידעתי שיש לי פיוז קצר. כשהייתי קטנה אמא עבדה איתי על זה ולימדה אותי סבלנות ודחיית סיפוקים, לימדה אותי שלא תמיד אני מקבלת מה שאני רוצה. אז התגובות שלי התמתנו, אבל אני עדיין מתחממת נורא – נורא – מהר.

לפני כמה ימים עשיתי ביקורת לקצינה כלשהי (התפקיד שלי בצבא הוא מבקרת כ"א מילואים) והיא פשוט עלתה לי על העצבים. זה התחיל בזה שהערתי לה על משהו והיא אמרה לי לעשות מה שאני אמרתי לה לעשות, כאילו זה התפקיד שלי לדגם לה את המשרד, והמשיך בזה שהיא כל רגע ענתה לטלפונים (באמצע הביקורת? באמת?) והודיעה לי שהיא לא צריכה לדגם את המשרד שלה בשביל המבקר כי היא מסתדרת ככה (היא לא מסתדרת). בכל מקרה, הובא לתשומת לבי לקראת סוף הביקורת שדפקתי לה פרצופים כל-כך אני-עומדת-לתקוע-לך-אגרוף-בראש-אם-לא-תסתמי לאורך רוב הביקורת.

לא הכי נחמד מצדי, אם לומר בפשטות. אמנם הייתה לי סיבה טובה להתעצבן עליה, אבל בחיים לא הרגשתי כאילו אני רוצה לתת למישהו סטירה כמו שרציתי לתת לה.

עוד משהו שעלה לי בראש בימים האחרונים היה חוסר הסבלנות שלי כשזה לא מתאים לי. תנו לי לחכות בתור לרופא שלוש שעות – אין בעיה! יש לי ספר ומוזיקה ואני אחכה בלי להוציא מילה. אבל לחכות כדי לעלות לאוטובוס – נורא ואיום.

הסיפור פשוט: האוטובוס הגיע, האנשים התחילו לעלות, ואישה אחת מבוגרת עם די הרבה תיקים חסמה את המעבר ממש ליד הנהג כי היא סידרה את התיקים שלה. כמה שרציתי לצעוק עליה שתזוז לי מהדרך. לא עשיתי את זה, כמובן. יש לי מספיק שליטה עצמית כדי לסנן את המילים שיוצאות לי מהפה, אבל חשקתי שיניים וקפצתי אגרופים וכשהיא לא ראתה גלגלתי עיניים כל-כך חזק שאני מופתעת שהן לא נתקעו.

אלה רק שתי דוגמאות מהימים האחרונים, אבל הן ועוד כמה אירועים שונים גרמו לי להבין משהו על עצמי:

אני נחמדה לאנשים כשזה מתאים לי.

ולזה, חברים, אני קוראת "נחמדות מזויפת". ועד כמה שלא כיף לי להודות בזה, זה כנראה סוג יותר גרוע מחוסר נחמדות כללי. אני מנחמת את עצמי, לפחות, בזה שאני כן מסוגלת לחסום את עצמי, שהפילטר בין המוח לפה עובד כמו שצריך. אבל אני מניחה שאני צרכיה לעבוד על עצמי. לנסות, לפחות.