אגדה/מרי לוּ

תקציר הספר:

הם באו מעולמות רחוקים.

דיי, בן למשפחה ענייה, נולד ברובע מוכה מגפה ומנסה לשרוד. הוא פושע שהפך לאגדה, המבוקש מספר אחת של הרפובליקה.

יוּני, בת לאצולה המקומית, לוחמת מחוננת שנועדה לשרת ביחידות העלית של המשטר. אפילו זקני הרפובליקה לא זוכרים מישהי בעלת יכולות כמוה.

דרכיהם לא היו אמורות להצטלב.

עד לאותו יום גורלי. היום שבו אחיה של יוּני נרצח ודיי הופך לחשוד העיקרי, היום שבו יוצאים שני הצעירים למסע של נקמה והישרדות. וכשהשקרים מתגלים ומזימות המשטר נחשפות, מתברר אט-אט שהמפגש ביניהם אינו מקרי.

❧

*המשך הפוסט מכיל ספוילרים!*

"החיילים יוצאים מהבית של בטור, נטולי הבעה. סוף כל סוף החייל האחרון סוגר את הדלת מאחוריו ושולח יד להוציא משהו מהאפוד שלו. פתאום אני מרגיש סחרחורת. אני יודע מה מגיע.

החייל מרים את היד ומרסס קו אדום ארוך אלכסוני על הדלת שלנו. אחריו הוא מרסס עוד קו, ויוצר איקס.

אני מקלל בדממה ומתחיל להסתובב...

...אבל אז החייל עושה משהו בלתי צפוי, משהו שלא ראיתי בעבר. הוא מרסס קו שלישי, אופקי, על הדלת של אמא שלי, שחוצה את האיקס."

ארבע שעות בסך הכול נדרשו לי כדי לקרוא את "אגדה" מתחילתו ועד סופו. אני מוכרחה להגיד שהוא עלה על הציפיות שלי. זה אחד מהספרים המועטים שיש לי שקניתי בגלל שראיתי המלצה קטנטנה עליהם בפייסבוק שלי (בפעמים הנדירות שאני טורחת לבדוק את העמוד הראשי של הפייסבוק) וחשבתי "למה לא?" אז יום אחר כך הוא כבר עמד על המדף שלי.

מה יש לנו בו? דבר ראשון, שאני נורא אוהבת - שתי נקודות מבט. הפרקים מועברים לנו לסירוגין מנקודות המבט של דיי ושל יוני, ואני חייבת לציין לשבח את המחברת על ההתמדה בקטע של פרק-הוא-פרק-היא, כי תמיד כשאני מנסה לעשות את זה, זה לא יוצא לי.

אז כך - הספר נפתח מנקודת מבטו של דיי, וכבר בעמוד הראשון אנחנו מתוודעים לעובדה שהוא פושע מבוקש על ידי הרפובליקה. דיי מתצפת על הבית של אמא שלו (שלא יודעת שהוא בחיים, מה שמעלה בנו את השאלה - איך?) בזמן שחיילי הרפובליקה עושים סבר בדיקה של המגפה ומסמנים בתים שצריכים להיות בהסגר באיקס אדום. אבל, כמו שראיתם בציטוט ששמתי למעלה, החיילים מסמנים את הדלת שלה באיקס תלת-קווי.

ואז אנחנו עוברים ליוני. יוני היא תלמידה בדרייק - אחת האוניברסיטאות הטובות של הרפובליקה כמו שדיי מספר לנו כמה עמודים לפני כן (הכי טובה - כמו שיוני מספרת לנו לאחר מכן) - והיא מחוננת להפליא. ב"מבדק" שלה (מבחן שכל ילד בן 10 ברפובליקה עובר) היא קיבלה ציון מושלם - 1500. היא היחידה אי פעם שקיבלה ציון כזה, וכבר בגיל 15 היא בוגרת האוניברסיטה.

בפרק הראשון מנקודת מבטה אנחנו מתוודעים לרצון שלה להשתוות לדיי, שהפך לאגדה ברפובליקה, כדי שתוכל לתפוס אותו ולהפיל אותו ואנחנו פוגשים באחיה, מיטיאס, סרן בצבא ובחבר הילדות שלו, תומס, חייל ממושמע לאין קץ. מיטיאס יוצא למשימה באותו ערב.

אנחנו חוזרים לדיי. הגנב המהולל שלנו יוצא לגנוב תרופה בשביל אח שלו, ולמרבה ההפתעה (!) נתקל בבית החולים במיטיאס. הוא מצליח לברוח, עם מעכב מגפה, אך בדרך זורק סכין על מיטיאס. הוא רואה את הסכין פוגעת בכתפו ואת מיטיאס נופל, ואחר כך בורח דרך מערכת הביוב.

הפעם הבאה שאנחנו פוגשים את יוני היא כשתומס מספר לה שאחיה נהרג (ואנחנו שואלים - נהרג? אבל הוא פגע לו בכתף!) ושהמפקדת שלו קראה לה לזירת הפשע. מעכשיו היא סוכנת של הרפובליקה, והתפקיד הראשון שלה הוא למצוא את דיי ולתפוס אותו. כשיוני מגיעה לזירת הפשע היא מוצאת את גופתו שלו אחיה כשהסכין של דיי נעוצה בליבו (נורת אזהרה! בלב?!?! לא נכון!) והיא מתחילה לרקום תכנית. ואז היא יוצאת לדרך - היא מתחזה לנערה ענייה שבאה מאותו מקום ממנו דיי בא והולכת לחפש אותו.

דיי הוא זה שמוצא אותה, בהמשך. הוא לא יודע מי היא, היא לא יודעת מי הוא, אבל היא צריכה עזרה רפואית והוא עוזר לה, והם מתאהבים (בערך. הם נמשכים אחד לשנייה והם מתנשקים פעם אחת לפני שהיא מבינה שהוא דיי). יוני, בדרכיה שלה, מבינה שהנער שאיתה הוא דיי ומובילה אותו למלכודת כדי לתפוס אותו.

מכאן והלאה הכול די צפוי, למען האמת. הרפובליקה הורגת את אמא של דיי ולוקחת אותו ואת שני אחיו, הוא עומד להיות מוצא להורג. הוא מגלה שהממשלה עושה ניסויים במגפה על הסקטורים (סקטור הוא משהו כמו רובע) העניים ושאף פעם המגפה לא מקרית. הוא גם אומר ליוני שאין סיכוי שהוא הרג את אח שלה, כי הוא פגע לו בכתף, רחוק מאוד מהלב.

יוני, אחרי כמה בירורים, מאמינה לו ומבינה שמי שהרג את מיטיאס היה תומס, בהוראת המפקדת של מיטיאס. היא מחליטה לעזור לדיי ולאחיו, ג'ון, להימלט (האח השני, החולה, לא יכול לברוח איתם) וכמעט מצליחה בכך, אבל סיבוך של העניינים וגבורה רצינית מצד ג'ון גורמים לכך שהוא ימות במקומו של דיי.

יוני ודיי בורחים, והספר נגמר כשהם יחד בקרון רכבת נטוש בזמן הוריקן, מחכים שהוא ייגמר כדי שיוכלו לעזוב את המקום.

אני חייבת להודות שהספר די צפוי (כבר מהרגע שאמרו שמיטיאס נהרג, עוד לפני שנוכחנו לדעת שהסכין תקועה לו בלב, ידעתי שהרוצח הוא תומס). לא היה דבר שהפתיע אותי בו, חוץ מהרגע שרצחו את אמא של דיי. כל השאר באמת היה ניתן לחזות מראש.

אבל, וזה אבל גדול, השקיפות של הספר, אם ניתן לקרוא לזה ככה, לא גרעה ממנו דבר. עדיין הייתי מתוחה, עדיין נלחצתי מדברים (אולי כי קראתי על דברים מזעזעים בשלוש לפנות בוקר?). אהבתי מאוד את הרעיון ואת הכתיבה של לוּ, הצלחתי להתחבר גם לדיי וגם ליוני (זה היה מצחיק, למען האמת. פרק אחד אני חושבת - תתפסי אותו כבר! בפרק שאחריו - לא! מה אתה עושה? תברח!)

עוד משהו שממש אהבתי (למרות שזה לא בדיוק בספר), זה העמודים של התודות. אני תמיד קוראת את העמודים של התודות בסוף או בהתחלה, רואה למי מחבר הספר מודה ולומדת מעט יותר על תהליך ההוצאה לאור של ספרים. אבל משהו בתודות של לוּ היה יותר אמיתי בעיניי מברוב הספרים. יכולתי להרגיש, כשקראתי את זה, שהיא מודה באמת ובתמים, מכל הלב, לכל אחד ואחד מהאנשים שהיא הזכירה שם. ואני אוהבת את זה.

בקיצור - ממש, אבל ממש, שווה לקרוא.

מידע נוסף על הספר:

שם במקור: Legend

שנת יציאה לאור: 2011

אורך: 286 עמודים בעברית (41 פרקים, אם לא טעיתי בספירה באמצע)

מחיר: 84.00  ש"ח

לב של דיו/קורנליה פונקה

תקציר הספר:

מגי לא זוכרת את אמא שלה. היא נעלמה באופן מסתורי כשאבא של מגי קרא באוזניה את הספר לב של דיו.

כעבור שנים, באישון לילה, מבחינה מגי באורח מוזר מול חלונה. בואו משנה באחת את חייה. הוא מוביל אותה הרחק מביתה אל עבר ההרים, אל כפר קטן ונטוש שדייריו המשונים משרתים אדון אחד ויחיד. ולבו של אדונם שחור, לבו הוא לב של דיו.

❧

*המשך הפוסט מכיל ספוילרים!*

"ספרים צריכים להיות כבדים, כי העולם כולו טמון בתוכם."

"לב של דיו" הוא אולי הספר הכי מבלבל שיצא לי לקרוא בחיים. לאו דווקא מבחינת העלילה - זו ברורה להפליא. לא. הוא מבלבל אותי כי מצד אחד אני מוצאת אותו מעניין ומושך, ומצד שני - אני לא מצליחה להביא את עצמי לקרוא אותו.

קראתי אותו פעם אחת כשהייתי בת 12, לפי דעתי, ואז ניסיתי עוד פעם והפסקתי באמצע. רק עכשיו, כשנזכרתי ששני ספרי ההמשך שלו שוכבים על המדף שלי כבר לפחות שנה, מצאתי את הכוח לקרוא אותו מחדש.

זה לא שהספר משעמם. בכלל לא. העלילה מקסימה בעיניי, אחד הספרים המקוריים יותר שיצא לי לקרוא. אני מניחה שמשהו בו פשוט לא מושך אותי.

בואו נעבור על העלילה: מגי בת ה-12 חיה עם אבא שלה, מורטימר (מו). אורח זר שמגיע באמצע הלילה, אצבע-אבק שמו, שולח אותה ואת אביה לבקר קרובת משפחה חולת ספרים בשם אלינור, וכמובן שהאיש הזר מצטרף.

הכל נשאר די רגוע בעינינו, עד שמגיעים אנשים מסתוריים וחוטפים את אבא של מגי יחד עם ספר מסתורי שנקרא "לב של דיו". אבל מסתבר שהם לקחו את הספר הלא נכון, וכשאצבע-אבק מגלה את זה הוא יוצא יחד עם מגי ואלינור להביא את הספר למנהיג החוטפים - קפריקורן - בתמורה לאבא שלה.

מסתבר שאצבע-אבק בגד בהם ועכשיו כולם - מגי, אלינור ומו שבויים של קפריקורן. אצבע-אבק מחליט לעזור להם לברוח, אחר כך (אצבע-אבק הוא דמות מאוד מתוסבכת, תאמינו לי), יחד עם נער שקוראים לו פאריד שיצא מהספר "אלף לילה ולילה" (אה, כן - מו מסוגל להוציא דברים ואנשים מספרים באמצעות קריאה בקול).

הספר ממשיך כשהם מחפשים (ומוצאים) את זה שחיבר את "לב של דיו", נכלאים שוב על ידי קפריקורן, אולי בורחים שוב, שריפות של ספרים, אמונות תפלות, קריאה בקול... אין ספק שהספר מלא באקשן.

בסופו של דבר מסתבר שגם מגי מסוגלת "לקרוא בקול" ובעזרת זה היא ופנוליו (וגם מו, ממש בסוף) מביאה לנפילתו של קפריקורן וכל משרתיו. ומסתבר גם שאמא שלה הייתה משרתת של קפריקורן (היא נכנסה לספר "לב של דיו" כשמו קרא באוזניה בעבר, ויצאה ממנו אחר כך והפכה למשרתת של קפריקורן).

אולי לא הסברתי את הספר יותר מדי טוב, אבל זה בגלל שיש יותר מדי להסביר ובאמת שאני לא יודעת איך. בואו נגיד את זה ככה - מי שרוצה לקרוא כבר החליט שהוא עומד לקרוא את זה, אין צורך שאני אפרט יותר על העלילה. בכל זאת, בואו נשאיר כמה דברים לא ידועים.

אז עם עלילה כזאת, שבהחלט ניתן לומר עליה שהיא טובה ומעניינת, נשאלת השאלה - למה אני לא מצליחה לקרוא את הספר? לקח לי חודש לסיים אותו, ובשבילי זה נצח (קראתי גם באמצע את "אסון יפהפה". הגעתי למצב שכל כך לא התחשק לי לקרוא את זה שהלכתי לספר אחר).

אני מניחה שהתשובה לשאלה הזאת היא שאמנם הכתיבה טובה ומעניינת, אבל היא לא סוחפת או מרתקת. נהניתי מהספר, אבל הוא לא משך אותי מספיק בשביל לשבת ולקרוא שעות על גבי שעות.

אולי גם חוסר ההתחברות שלי לדמויות גרמה לי להסתייג מהקריאה בו - מגי ילדותית מאוד בעיניי (טוב נו, ילדה בת 12), אצבע-אבק אדם אנכי ומעצבן, אלינור זקנה שמתלוננת על כל דבר שזז ומו... כעיקרון האדם המושלם שגורם לכולנו לסלוד ממנו בגלל שהוא כזה.

לא יודעת. זה כן ספר טוב, את זה אני יכולה להבטיח. הוא כן מעניין, הוא כן מקורי והוא כן כתוב בצורה נחמדה. אבל אני באופן אישי לא רותקתי אליו יותר מדי. וחוץ מזה, המחברת הכניסה לשם הרבה יותר מדי משפטים על ספרים באופן כללי (ראו ציטוט למעלה, הכפילו פי מאה), ואני חייבת להודות שזה כן די משעמם באיזה שלב.

לסיכום - שווה קריאה, אבל אל תבואו עם ציפיות יותר מדי גדולות.

מידע נוסף על הספר:

שם במקור: Tintenherz

שנת יציאה לאור: 2003

אורך: 490 עמודים בעברית (59 פרקים)

מחיר: 79.00  ש"ח