אסון יפהפה/ג'יימי מקגווייר

תקציר הספר:

אַבּי אבֶּרנתי החדשה היא ילדה טובה. היא לא שותה ולא מקללת, ויש לה הבגדים הנכונים בארון. אבּי מאמינה שהיא מקפידה על המרחק הנחוץ מעברה האפל, אבל כשהיא מגיעה לקולג' עם חברתה הטובה ביותר, התוכניות להתחלה חדשה משתבשות, והכול בגלל טרביס...

טרביס מדוקס, חתיך שרירי, קשוח ומכוסה קעקועים, הוא בדיוק מה שאבי רוצה - וצריכה - להתחמק ממנו. אבל דווקא התעקשותה של אבי להתעלם מקסמיו מרתקת את טרביס, והוא מושך אותה אל תוך חייו בעזרת התערבות פשוטה: אם הוא יפסיד, הוא יצטרך להתנזר מסקס למשך חודש. אם אבי תפסיד, היא תהיה חייבת לחיות בדירה של טרביס במשך אותו פרק זמן. כך או כך, לטרביס אין שמץ של מושג שהוא מצא את הנשמה התאומה שלו.

❧

*המשך הפוסט מכיל ספוילרים!*

"ברוכים הבאים למרחץ הדמים! אם אתם מחפשים את 'מבוא לכלכלה'... אתם במקום הלא נכון, חברים! אם אתם מחפשים את הזירה, זוהי מכה! אני קובע את החוקים, ואני מזניק את הקרב. ההימור מוכרע ברגע שהמתחרים שרועים על הרצפה. אסור לגעת במתאבקים, אסור לעזור, אסור להחליף הימורים, ואסור להתקרב אל הזירה. אם תעברו על החוקים האלה, אתם הולכים לחטוף מכות ולעוף החוצה בבעיטה בתחת ובלי הכסף שלכם!"

במילה אחת: נחמד.

בשתי מילים: אפילו טוב.

"אסון יפהפה" עוקב אחר מערכת היחסים בין אבי אברנתי - על פניו הנערה הממוצעת של הקולג' האמריקאי הממוצע - לטרביס מדוקס - הסטודנט החתיך והמקועקע, האלים, שבמקרה גם ממש חכם וממש פופולארי, שכל יום שוכב עם מישהי אחרת... הזוג הספרותי המוכר לנו מספרים/יצירות שונות אחרות.

בחצי הראשון של הספר הם רוקדים זה סביב זו: כמובן שטרביס שם עליה עין וכמובן שהיא נמשכת אליו, אבל למרות שברור לכל העולם - שלהם ושלנו כאחד - שהם רוצים להיות ביחד ויהיו ביחד בסופו של דבר, הם לא מוכנים להודות בזה בעצמם.

אבי יוצאת עם פארקר, החתיך והעשיר שקונה לה מתנת יום הולדת ממש ממש יקרה, וטרביס... טרביס משתנה ודי מפסיק לשחק בבנות אחרות. אין ספק שטרביס מודה ראשון שהוא רוצה את אבי.

כשהם סוף-סוף יחד, הבעיות הגדולות יותר צצות: מסתבר שאבי היא הבת של שחקן פוקר מפורסם אבל היא שונאת אותו וברחה ממנו. אבל אבא שלה בחובות עכשיו והיא טסה לווגאס (יחד עם טרביס, כמובן) כדי להחזיר אותם.

ואז הם נפרדים, כי טרביס אידיוט, אבל כל כך ברור ששניהם רוצים להיות יחד, ואז פארקר מופיע שוב ושוב פעם הם רוקדים זה סביב זו עד שהם חוזרים להיות יחד.

ואז יש קרב ושריפה ונגמר רע, אבל כל המתים אלה לא אנשים שהם מכירים והם בסדר. ואז הם מתחתנים.

הסוף.

טוב, אולי זה לא נשמע כמו הספר הכי טוב, אבל הכתיבה של מקגווייר ריתקה אותי לספר כך שקראתי אותו תוך יום אחד (אהמ, במקום לעשות את מה שהייתי צריכה לעשות בבסיס אבל נתעלם).

בדרך כלל אני לא אוהבת "ספרי רומנטיקה", כמו שאני קוראת להם - ספרים שמהתחלה עד הסוף מבוססים אך ורק על מערכת היחסים בין שתי דמויות. אבל את אסון יפהפה אהבתי מאוד, אולי בגלל שהוא לא מתיימר להיות משהו אחר. אתם יודעים, כמו שסטפני מאייר ממש מנסה להכניס עלילה ל"דמדומים" אבל בעצם היא מבזבזת המון-המון דפים על התמקדות במערכת היחסים של אדוארד ובלה ואז מנסה לגרום לנו לחשוב שיש בספרים ההם יותר מזה, או כמו שמגי סטיווטר לא אומרת לנו כבר בהתחלה שכל הספר "רעד" עוסק במערכת יחסים שמוקפת במעט מאוד עלילה מעניינת.

אסון יפהפה לא נתן לי הרגשה שהסופרת מנסה בכוח לדחוף בו אקשן ועניינים. כן, יש שם אקשן, ולא, הוא לא לגמרי כולו מערכת היחסים של אבי וטרביס, יש בו עוד כמה דברים מחוץ לזה, אבל מקגווייר לא אומרת שהספר הוא משהו שהוא לא: זה ספר שמראש בא לספר את מערכת היחסים הזאת, וזאת מערכת יחסים מעניינת בהחלט.

הדבר היחיד שהפריע לי, אולי, בספר, היה העובדה שטרביס ראה את אבי פעם אחת וישר התחסד - הוא לא שם לב לבנות אחרות, הוא לא הולך ודופק ת'ראש כל יום... הוא פשוט משתנה, וזה קורה, לדעתי, מהר מדי.

אז עכשיו אחרי שעברנו על הדברים האלה, למי אני ממליצה לקרוא את הספר ולמי לא: אם אתם חובבי רומנטיקה, אין ספק שאתם צריכים לקרוא את הספר. יש לי הרגשה שגם אוהבי הפנטזיה יאהבו אותו, למרות שהוא לא מתקשר לז'אנר. פשוט הרגשה.

אם אתם מחפשים פיצוצים ואקשן - זה לא הספר שלכם. דם ומכות יש בו, אפילו די הרבה, אבל לא משהו יותר מדי גדול ומרגש.

מידע נוסף על הספר:

שם במקור: Beautiful Disaster 

שנת יציאה לאור: 2011

אורך: 367 עמודים בעברית (22 פרקים+סוף דבר+תודות)

מחיר: 96.00  ש"ח

הקטע נכתב לתחרות כתיבה בבלוג הזה.

המשימה: קטע מנקודת מבט של תינוק בן יום ועד חודש (התינוק אינו גדול מחודש), הוא יכול לחשוב בצורה בוגרת, או תינוקית. אך דבר אחד חייב להישאר קבוע: יש הטוענים, שראייתו של התינוק הנה מיוחדת, ולכן התינוק אינו יודע לנקוב בשמות של חפצים למיניהם לפני שלמד אותם. כך למשל- המזגן ייראה לתינוק כגוש לבן עם פסים אפורים, עד אשר יילמד מהו המזגן ומה מטרתו.    

נגה

חמים ונעים בהתחלה, במשך הרבה מאוד זמן. הרבה פעמים הכול זז ורועד ולפעמים גם ממש רועש, אבל ברגע שמשנים תנוחה אפילו קצת הכול נרגע, גם אם לזמן קצר. וחם. החום טוב, הוא נותן תחושה של הגנה ושל ביטחון. משהו במקום כלשהו במבנה שהוא אני רוצה להישאר כך תמיד.

יש קול שמדבר אליי לפעמים, והוא רך ועדין ואני אוהבת לשמוע אותו. בהתחלה הוא נשמע כמו סתם צלילים ואני לא יכולה למצוא בהן דפוס, אבל לאט-לאט, כשהזמן ממשיך לעבור, אני מתחילה להיות מסוגלת למצוא צלילים שחוזרים על עצמם. אני מחלקת את הקול לחלקים לפי העצירות שלו - לפעמים הן קצרות ואז אני יודעת שהקול לא סיים, רק מחכה קצת. לפעמים הן ארוכות יותר.

אני נמצאת בתוך נוזל, ואני יודעת שממנו מגיע החום והנעים ושהוא מספק את ההגנה והביטחון. אני אוהבת את ההרגשה של הנוזל על הגוף.

אבל אז הנוזל נעלם, ממש מהר. כשאני לא נמצאת בתוך הנוזל יותר, כואב לי בפנים והגוף שלי רוצה - חייב - משהו שאין יותר, משהו שהלך יחד עם הנוזל הנפלא. ואז הקירות סביבי רועדים ומתחילים לקרוס ואני מפחדת ומתכווצת.

אני שומעת את הקול שאני אוהבת, אבל הוא לא כמו שהוא בדרך כלל: הוא צועק והוא בוכה ויש בו כאב גדול. אני רוצה לגעת בקול, להשמיע את אחד מהצלילים האלה ולגרום לו להירגע כדי שהוא ירגיע אותי. אבל גם לי קשה וגם לי כואב. ושורף לי, שם בפנים במרכז איפה שאין את הדבר שהלך עם הנוזל.

משהו לוחץ על הלמעלה שלי, לוחץ מאוד, ואז יש הרגשה אחרת, ממש בקצה; הרגשה של משהו שהוא ההפך מהחם שהיה עד עכשיו. זאת לא הרגשה רעה, אבל היא מפחידה אותי.

ואז, אחרי מה שנראה לי ארוך כמעט כמו הזמן שהייתי בנוזל, הכאב נעלם. האמצע שלי מקבל את מה שהוא צריך ושאר הגוף מתאמץ לצאת מהבניין הקורס. זה יותר קל, עכשיו כשהראש בחוץ ולא שורף לי יותר בפנים.

הקול האהוב נרגע מעט עכשיו, אבל הוא עדיין בוכה. ידיים נוגעות בי ואני בוכה כי זה לא נעים לי וכי בליל הקולות שמסביבי נשמע לחוץ ולא טוב. אני זזה, מנסה להסביר להם שאני רוצה לחזור הביתה, אבל הם לא מקשיבים.

זוג ידיים אחר מקבל אותי אליו. אלה ידיים נעימות. הן רטובות ממשהו והן מצמידות אותי לגוף חם ורטוב מעט. והקול שאני אוהבת מדבר אליי ואני מרגישה אותו מגיע מהגוף שמחזיק אותי ואני נרגעת. רק מעט. כי הקול מוכר ואני אוהבת את הקול והוא גורם לי להרגיש בטוחה יותר.

אני נרדמת אחר כך. אני עייפה מאוד, עבר עליי הרבה. המקום החדש לא מוצא חן בעיניי כמו המקום הקודם.

אני מתעוררת ואני נבהלת. השחור שהייתי רגילה אליו נעלם ובמקומו יש הרבה בהיר, והוא לא גוון אחד וגם לא צבע אחד, הוא הרבה מאוד צבעים וזה מכאיב לי בעיניים ואני בוכה.

ידיים נוגעות בי, מלטפות אותי. אלה לא הידיים הנעימות שהיו קודם, אבל הן רגועות ולא ממש גרועות והן עוזרות לי להפסיק לבכות.

אני מזיזה את הראש. אני שוכבת בתוך משהו שקוף ומרובע על משהו רך ולבן והגוף שמעליי חום כהה והוא לובש סגול בהיר והפנים מחייכות.

אני נרדמת שוב.

בעלת הקול הנעים והידיים הטובות והגוף החם חוזרת. היא מחזיקה אותי ומלטפת אותי ומדברת אליי. ויש איתה עוד קול ועוד גוף, גברי, ולמרות שהוא לא היא, הוא בסדר מבחינתי. גם הוא נעים.

הם קוראים לי נגה. אני יודעת כי אני שומעת אותם אומרים את זה שוב ושוב כשהם מדברים אליי. אני מזהה עוד מילים חוץ מ"נגה". אני מזהה "היא" ו"קטנה" ו"יפה".

הם לוקחים אותי למקום אחר אחרי כמה ימים וכשהם שמים אותי בדבר הלבן הרך והיפה שעשוי ממוטות עץ ושיש בתוכו מזרון אני יודעת שזה הבית החדש. לא אכפת לי. הבית החדש נעים כמעט כמו הבית הראשון, וגם כאן יש לי את בעלת הקול הנעים.

כשאני רעבה היא לוקחת אותי ומצמידה אותי אליה ומכניסה לי משהו לפה, ואני סוגרת את הפה על זה ומוצצת ומגיע אליי נוזל חם וטעים שאני אוהבת, ואני שותה עד שאני לא רעבה יותר.

כמה זמן אחרי ה"אירוע" - ככה קראתי לו במוחי - אני מרגישה לחץ גדול למטה ואז משהו יוצא ואני בוכה כי כואב לי ויש ריח רע, אבל היא לוקחת אותי ומנקה אותי ומנשקת אותי במצח והיא נראית כאילו היא חיכתה לזה, אז אני לא יותר מדי לחוצה.

גם הוא ממש נחמד אליי. הוא מחזיק אותי בידיים יותר חזקות אבל פחות בטוחות, והוא מסתכל עליי בעיניים ירוקות אוהבות. הוא לא מאכיל אותי אף פעם אבל אני סולחת לו כי אני מרגישה ממש טוב כשהוא שם אותי במיטה שלי ומלטף לי את הראש פעם אחרונה לפני שאני נרדמת.

אני מתרגלת להיות נגה. אני מתרגלת לחיים איתם. אני חושבת שאני אוהבת את זה וגם הפעם, אני לא רוצה שזה ייגמר.

אבל במקום כלשהו בתוכי... במקום כלשהו אני יודעת שלמרות שתמיד אהיה נגה, הכול ישתנה בעתיד. אני משתדלת לא לחשוב על זה יותר מדי.

הערות: וואו, זו הייתה חתיכת משימה קשה. למען האמת תכננתי לבחור באפשרות השנייה, של הצמחים, ודבקתי ברעיון הזה עד שפתחתי את הוורד. כבר היה לי רעיון שלם - סבא וגלגול נשמות ושריפה ובאמת שאני חושבת שזה היה רעיון מצוין, אבל פתחתי את הוורד ו... וכתבתי על תינוקת. זה היה בערך הדבר הכי קשה שכתבתי בחיים, כי לא ידעתי איך לכתוב דברים. איך אפשר לכתוב משהו מנקודת מבט של מישהו שלא יודע לדבר, לא באמת מכיר מילים וחפצים ודברים? אם תשימו לב, יש המון - המון - תיאורים בקטע, פשוט כי מה שניסיתי לעשות זה להעביר את ההרגשה של התינוקת כמה שיותר...

הערות, תיקונים, ביקורות - הכול יתקבל בברכה!