ישראבלוג עובר תקופות שונות. אני אוהבת לקרוא לכל תקופה כזו "עידן": עידן הערים הוירטואליות, עידן בלוגי העיצוב והביקורת, עידן בלוגי הכפתורים. לאורך השנים קבוצות שונות של בלוגים תופסות שליטה על קהילת ישראבלוג – הבלוגים בקטגוריה מסוימת מגיעים הכי הרבה למומלצים, לפוסטים החמים ובאופן כללי יש בהם הכי הרבה תגובות.

את תקופתי בישרא התחלתי באוקטובר 2005. לפני כן עוד השתמשתי באתרים כמו 2all וטיפו כדי לבנות אתרים, אבל הם אף פעם לא באמת היו מוגדרים. אני זוכרת שכשהייתי צעירה נקריתי במקרה לבלוג בישראבלוג. אז עוד לא ידעתי מה זה "בלוג" ומה זה "ישראבלוג", אבל האתר נראה לי יפה ומאז רציתי לפתוח אתר שנראה ככה.

ה"חלום" שלי התגשם כשחברים של ההורים באו לבקר אצלנו והבת שלהם, שהייתה בת עשר כמוני, במקרה הראתה לי את העיר הוירטואלית שלה בישרא. קפצתי בהתרגשות ואמרתי שתמיד רציתי אתר שנראה ככה, והיא הייתה נחמדה מספיק כדי לפתוח לי את העיר הוירטואלית הראשונה שלי: בננלנד, קראתי לה.

אז הגעתי לישרא במה שהיום אני מכנה עידן הערים הוירטואליות. אמנם לא היה קשה למצוא בלוגי עיצובים או בלוגים אישיים, אבל הערים הוירטואליות ובלוגי העזרה שלהם שלטו ביד רמה בזמן ההוא.

מעידן הערים הוירטואליות עברנו לעידן בלוגי העיצוב, העזרה והביקורת. פתאום לא היה אפשר "לזוז מטר" (לא באופן מילולי, כמובן) בלי להיתקל בבלוג שהשם שלו היה איזה שם של רשת אופנה ואחריו "עזרה, עיצובים וביקורת". כל בלוגר שני ישראבלוג הזמין ביקורת לבלוג שלו, בדרך כלל מבנות שלא עברו את גיל שתים-עשרה או שלוש-עשרה, ומי שהעיצוב שלו לא היה מדהים והוזמן בבלוג מפורסם וטוב לעיצובים לא "נחשב".

לקחתי חלק בעידן הזה בכך שפתחתי, גם אני, בלוגי עיצוב וכמה בלוגי תמונות וכפתורים. הייתה לי נטייה לנטוש את הבלוגים שלי, מה שאז העציב אותי. היום אני רק נדהמת כמה מטומטמת הייתי אז, כשאני קוראת את הפוסטים שלי מגיל אחת-עשרה ושתים-עשרה. באמת שאני לא מבינה מה עבר עליי.

התקופה הזו באה לסיום מבחינתי עם תחילתו של עידן בלוגי הסיפורים. עד היום זה העידן האהוב עליי ואני מייחלת שיחזור.

בעידן בלוגי הסיפורים, מפרסמי הסיפורים בהמשכים למיניהם תפסו מקום נכבד מאוד בצמרת ישראבלוג וזכו להתייחסות והרבה תגובות מצד הקוראים. מי שידע לכתוב אפילו מעט טוב זכה לתגובות רבות של "מתי תוציא ספר??" או "את כותבת כל כך יפהההה!!!!!".

גם לי היה בלוג סיפורים, שבתקופתו התגאיתי בו עד אין קץ. הוא היה פתוח די הרבה זמן וזכיתי לשבחים לא מעטים, אבל לפני כמה ימים קראתי מה כתבתי ורציתי להקיא. קיטשי, ילדותי ובעל הרבה יותר מדי שגיאות כתיב ותחביר.

זה עדיין היה העידן האהוב עליי.

אחרי עידן הסיפורים בהמשכים די עזבתי את ישרא. פה ושם פתחתי בלוגים שונים – המלצות על ספרים וסרטים, בלוג להגברת המושעות לאיכות הסביבה, כמה בלוגים אישיים... את כולם סגרתי אחרי כמה חודשים. נראה שאף פעם לא מצאתי את התחום שהצליח לרתק אותי מספיק כדי להמשיך לעדכן.

בין התקופות שדיברתי עליהן היו גם העליות והדעיכות של בלוגי המעריצים של כמעט מלאכים וטוקיו הוטל, בלוגי הבנות והבישול ובלוגי היצירה. כמובן שהיו גם כאלה שפרצו וזכו לתהילה למרות שלא היו יותר מדי כמותם:בלוגי האופנה שזכו לשהות בפוסטים החמים שבוע אחרי שבוע, הבלוגים האישיים הציניים ובלוגי הצילום של הצלמים המוכשרים באמת.

אם מישהו היה שואל אותי היום באיזה עידן אנחנו נמצאים, הייתי אומרת שאנחנו בעידן הבלוגים האישיים. יותר ויותר פוסטים אישיים של אנשים שרוצים להביע את עצמם או להרים את המודעות לנושא כלשהו באופן חד פעמי מגיעים לדף הראשי, והבלוגים האישיים זוכים ליותר תגובות משהם זכו להן בעבר.

אני מחבבת מאוד את העידן הזה. גיליתי שנורא כיף לי כשיש לי בלוג שלא הגדרתי אותו בצורה מסוימת, שאני יכולה לכתוב בו מה שאני רוצה באיזה נושא במתחשק לי. אני אוהבת את זה שבלוג אנונימי יכול פתאום להתפרסם מפוסט אחד אקראי שהיה מספיק טוב כדי למשוך את תשומת הלב של הקוראים ואחר כך לחזור להיות אנונימי עד ההברקה הבאה. אני אוהבת את התמיכה שנראה שכל מי שמעז לחשוף את עצמו בבלוג שלו מקבל, בין אם אלה תגובות מזדהות או עצות או סתם  אמירה של "אני כאן, אם אתה צריך לדבר".

אולי אני חושבת על העידנים של ישרא רק מנקודת המבט שלי: אולי אני מחלקת אותם ככה כי זה היה הסדר שבו נחשפתי להם ולפיהם שיניתי את הבלוגים שלי שוב ושוב. אבל אני חושבת שהעובדה שחלו כאלה שינויים בישראבלוג בשמונה השנים שאני כבר כאן, ושאני עדיין כאן, היא דבר יפהפה. שרדתי שמונה שנים. אני, ששונאת שינויים ולא רוצה לחוות אותם, עברתי את התקופות השונות של ישראבלוג בשנים האלה ותמיד חזרתי לכאן בסופו של דבר.

כי ישראבלוג, אחרי הכול, הוא הבית.