אני נמצא כרגע בתקופה יחסית עמוסה של לימודים לפסיכומטרי (או, לנסות להתאים את עצמי למסננת של מוסדות ההשכלה הגבוהה) - אבל בגלל שהיום נתנו לנו טיפה חופש מהעומס של הקורס, אני יכול להתייחס ולכתוב גם קצת על הסיבה שהבלוג נפתח.

-> קודם כל למי שמגיב לי, תודה. אני קורא מה שאתם כותבים בעיון, אבל אני לא יכול להגיב בחזרה (אני ארד לעומק העניין של מערכת התגובות הזאת בהזדמנות).

החלטתי שאני רוצה קצת לספר על כמה נושאים יחסית מרכזיים בחיים שלי: צבא, חברים, תיכון, מגבלות, והבחורה. על הצבא כבר כתבתי קצת, ובגלל שהבחורה היא הסיבה לכך שהבלוג נפתח- אני אספר פה עליה קצת (צריך להבהיר קצת פרטים- אז זה לא יהיה קצת בכלל לצערי).

בתיכון התאהבתי בילדה מקסימה (שזה קיצור של : "היא האהבה הראשונה שלי, ופתאום שמתי לב איך היא שונה מכולם, ו-וואו כמה שהיא מדהימה ואיזה זוג עיניים יש לה, ואיך כל היופי שלה מתגמד לעומת האישיות המדהימה שלה" ואני יכול להמשיך פה שנים עד שיגמרו כל המילים המחמיאות בעברית ואצטרך להמציא לה שמות תואר בעצמי ). היא ישבה לידי בשולחן, והקרבה אליה גרמה לי אושר. אושר אמיתי, לא זיוף שקונים בחנויות - לא זה שמגיע עם הכסף, לא זה שמגיע עם הפרסום - מן אש כזאת, אש קטנה שבלב.

למדנו ביחד שלוש שנים, ובשנה השלישית התחלתי להרגיש שאני אוהב אותה. לאחר כמה חודשים היא הודיעה שבסוף השנה היא תעבור לבית ספר אחר. והיא באמת עברה, ונשבר לי הלב. לא אמרתי לה מה אני מרגיש, כי פחדתי (וכי בכיתה ט' אתה לא יודע מה זה לב שבור ואיך זה מרגיש). וזהו, ככה עבר לו הזמן ונגמר התיכון והגיע הזמן להתגייס. ואני? רק מתגעגע. לא שוכח, ולא שטויות. רק לב שבור.

את השנה לפני הגיוס "ביליתי" בבית - התאוששות מניתוח מסובך. היא כבר התחילה לצאת עם בנים וכמובן שהיום בעידן הפייסבוק אתה יכול מיד לראות ולדעת עם מי בדיוק. כשהתגייסתי, הוצבתי ביחידה בתוך צוות שכלל בין היתר את ה (נכון לאותו הזמן) אקס שלה- שזה הבחור שהיא יצאה איתו די הרבה זמן כשהייתי מאושפז. זה כבר היה מעבר להבנתי- כאילו שהחיים עושים דווקא. כמובן שלהיות איתו בצוות גרם לי מיד לעשות (בסתר) כל מני השוואות (מעבר לזה שהוא פשוט דיבר עליה בצורה יחסית חופשית, כי הוא ידע שאנחנו מכירים). במה הוא שונה ממני, ואיך הוא הטיפוס שלה וכו'.

לפני תשעה חודשים כתבתי סטטוס על הצבא בפייסבוק. היא עשתה לייק. שילוב של השעה המאוחרת, העומס ביחידה והסקרנות הביא אותי לשלוח לה הודעה. היה ממש כיף לדבר איתה. יצא שהיא סיפרה לי שחבר שלה נפרד ממנה, והיא הודתה לי שעודדתי אותה ממש. היא גם הביעה רצון שניפגש. אז קבענו שניפגש ביחד עם החברים המשותפים שלנו. בסוף החברים המשותפים לא יכלו, ומצאתי את עצמי בבית קפה לבד איתה.

דיברנו, והיה כיף, והיא צחקה (שזה היה הכי חשוב לי, כי כשדיברנו לפני בפייסבוק היא היתה מדוכדכת בגלל החבר המטומטם שלה). והיא סיפרה לי קצת על ה"היסטוריה שלה עם בנים". (הערה בדיעבד: יש לה מלא חברים והיא מחליפה אותם "כמו גרביים", לא יודע אם זה כי היא מפחדת להיות לבד... אני רציתי להיות הבחור האחרון הזה. זה שהיא תאהב באמת).

מתוך כל מה שהיא אמרה עלתה לי רק מחשבה אחת: "איך בחור שפוי בנפשו, יכול לגרום לאחת מהבחורות המדהימות בעולם להרגיש מבואסת"?

השילוב של כל מה שהיא אמרה, עם כמה כיף שהיה איתה, הביא אותי להחליט שאני מספר לה מה אני מרגיש. אחרי שנפגשנו התחלנו לדבר בווטסאפ על בסיס  כמעט יומי, והחלטתי שאני מזמין אותה להיפגש איתי שוב. בגדול היא אמרה שיש לה כמה סידורים ושהיא תראה אם היא יכולה (חו"ל ועוד כל מני דברים).

לתומי חשבתי שבאמת ניפגש- אחרי הכל, בפעם הראשונה שנפגשנו היא הרגישה חרא וחשבה שאף אחד לא יאהב אותה, וגם אמרה לי "שאף אחד לא אהב אותה בתיכון"- שזה לא נכון, ואת זה רציתי שהיא תדע (לא רציתי שנצא, ולא רציתי שיהיה בינינו כלום- רק שהיא תבין שיש גם בחורים נורמאליים ורגישים ואכפתיים שכן רוצים שהיא תהיה חברה שלהם. בעיקר- רציתי בצורה אגואיסטית נורא, להוריד את זה מהלב. להמשיך הלאה.).

אחרי שהיא סיימה עם הסידורים, יצא שדיברנו שוב ויצא גם שהיא שלחה לי הודעות מיוזמתה וחשבתי שהנה- נפגשים, אני מספר לה, אני מוריד את האבן הזאת סוף סוף מהלב, מעביר את זה למגרש שלה בלי שאכפת לי מהתוצאות.

והנה אני, בא להזמין אותה לצאת, תוך כדי שהפייסבוק פתוח- מגלה שהיא כבר התחילה קשר עם מישהו אחר...(סה"כ- עבר חודש מאז שנפגשנו) כעסתי-ונפגעתי. עליה, על החיים שלא נותנים לי הזדמנות להגיד לה בצורה נורמאלית חד וחלק מה אני מרגיש, על הצבא (למה לעזאזל אני תקוע בבסיס כשהיא יכולה לפגוש בנים על ימין ועל שמאל?) ובעיקר על עצמי- שאולי לא הייתי מספיק מפורש, אולי הייתי צריך להתקשר, אולי היינו צריכים לדבר יותר, אולי עשיתי משהו לא בסדר- איפה עשיתי משהו לא בסדר?.

זהו, מאז אני מנסה בעיקר לשכוח, מנסה להתמודד עם העובדה שאולי הייתי יכול להגיע למצב של לספר לבחורה מאוד יקרה לליבי איך אני מרגיש וזה לא הסתדר. וזאת הסיבה שהבלוג נפתח, כי רציתי פשוט להוציא הכל.

דברים שרציתי להגיד לך : "אני מתנצל מראש על כל שניה שהיית עצובה לפני שפגשת אותי, ולא הייתי שם בשביל לתמוך בך ולעודד אותך"