אתה פסיכולוגית שלי

לפני שנתיים בערך תיעדתי כאן גל של דיכאון. בעצם לא תיעדתי, רק זרקתי שברי דברים, אפס קצהו. וגם המונח דיכאון הוא לא המילה שהייתי בוחרת בשוק חופשי של מילים, אבל צריך לתקשר וככה אחרים קוראים לזה.
ובכל אופן אני מרגישה רסיסים של זה עולים וצפים שוב. מליחות כזו שמשפיצה אלי מן הים.
מחזוריות? נסיבות? הכל בראש ואין לדעת. כל מה שנכתב ונאמר בנושאים האלה - ההיפך שלו נכון באותה מידה.

אני רק מרגישה וכותבת. מתווכת. מהגוף למקלדת, כמה שפחות ראש באמצע.

הפוסט הזה מתחבר לפוסט הקודם שמדבר על אין אונים. על מגבלות וכבלים, שוליים ושטותיים ככל שיהיו, עדיין הם עומדים בינך ובין העולם וחוסמים.

הסימפטום הראשון הוא התקהות. קהות חושים ומחשבה. לא מבחינים, לא שמים לב,  לא זוכרים. הצלול הופך עכור, הזריזות הופכת לאיטיות ופיזור דעת.

לכולם יש ימים כאלה? זה אמיתי בכלל?
אני זוכרת את זה מילדותי המוקדמת – תקופות שבהן אני מפצחת כל קושי ונחה על עננים, ותקופות שבהן כל קושי מפצח אותי. ואני לא יודעת אם אלה הקשיים שמשתנים או אני.

ואז מגיעות המחשבות הטורדניות. מנטרות מציקות כאלה. מעגליות.

ואחריהן אובדן ביטחון. זה מתחיל מהמחשבות ובסוף מתנחל בגוף. ביובש בגרון. בטונוס השרירים. בברק שנעלם מהעיניים.

ומתחילות הפרעות בסדר והתארגנות, שאני חושבת שתמיד יש לי, אבל משהו באיזון מופר.

והחדווה דועכת

והתשוקה מתעמעמת.

ומנת המשכל צונחת.

לא בדקתי את זה במבחן רשמי, אבל אני חשה בזה.

מתבקש לחלוק את זה עם מישהו – אבל אין עם מי.

רופאים ואנשי מקצוע- לא מבינים כלום בדברים האלה. הם לא רק לא מועילים. הם מזיקים (למרות שכוונותיהם טובות). הרפואה פשוט מחמיצה לגמרי את התחום העדין הזה.

חברים – אני מתלבטת. לא כל אחד ערוך לזה. יש כאלה שכבר מכירים, יש כאלה שאף פעם לא חוו אותי ככה.

משפחה – זה קשה נורא. זה בומרנג של תוכחה. של משא כבד של אחריות.

ילדים – הילדים המתוקים שלי מאוד מבינים עניין, אבל אני חייבת לחוס עליהם בהקשר הזה.

הפרוד – חס וחלילה. הוא מלבה את זה. הוא מלא כוונות טובות אבל פועל עליי ההיפך.

ואתם – מי שקורא כאן...אני יודעת שתגובה המיידית שלכם תהיה – את צריכה לטפל בעצמך, יש אנשי מקצוע , אל תזניחי.
תנסו לדלג על זה. תנסו להתבונן פנימה והצידה ולחלוק תובנות ומחשבות.

אני זקוקה לאנשים חכמים וטובים שיאהבו אותי אבל לא רוצה להכביד.

אני צריכה אימהות טובות, מתונות, מאורגנות, שיעשו לי קצת סדר בחיים.

אני לא בהכרח בעיצומו של גל ואולי מחר אכתוב פוסט אחר לגמרי על דברים אחרים לגמרי.
שניהם ייכתבו בכנות גמורה.