אז הייתי בשבוע אימונים של ההרכב מבית 2.
גיליתי ששלוש שעות שינה בלילה זה בהחלט מספיק, כי אפשר להרדם אחר כך בחזרות
לישון על כיסא עם כלי נגינה ביד זה לא נוח, אבל זה לגמרי שווה את השכיבה על הדשא הרטוב בארבע בבוקר לבד
בתכלס, היה כיף, למרות שהתלוננתי הרבה.
אני צריכה פשוט ללמוד לא לחלוק את הרגשות שלי עם אנשים שלא מבינים אותם
הנגינה לא היה משהו
תדמיינו רקדנית. היא אחת הרקדניות המובילות בלהקה שלה, היא נהנית, מעריכים אותה, והיא מתקדמת באותו קצב שהלהקה מתקדמת, יש לה שם חברים, היא מרגישה חלק מהלהקה, הריקוד הוא חלק כל כך גדול בחיים שלה. יום אחד היא מעקמת איזה שריר, והכל נהרס. היא צריכה להתחיל מההתחלה. פתאום היא לא נהנית לרקוד יותר, היא מרגישה שהיא לא מתקדמת. המורים בלהקה מתעקשים שהיא תישאר, אבל היא מרגישה שהיא רק מעכבת ככה את ההתפתחות האישית שלה, שהרבה יותר איטית מהתקדמות הלהקה, וכמובן שהיא מעכבת גם את הלהקה. פתאום היא לא מרגישה חלק יותר, כולם מדברים על הרמה שעלתה, ורק היא מרגישה עשר רמות מתחתם. רקדניות אחרות מנצלות את זה ומתנשאות עליה, אחרות חושבות שהיא סתם עצלנית שתופסת על זה טרמפ, והמורים חושבים שהיא סתם יושבת שם ולא עושה כלום בלי לנסות בכלל. והיא מתוסכלת ולא יודעת מה לעשות.
אז החרא הזה הרג לי את הכושר ושוב שכחתי איך מנגנים נכון
אבל שקט אופטימיות!
רוב האנשים שם נורא נחמדים
חוץ מהחרטטן שניצל את ההזדמנות שהחלפתי איתו תפקיד והתחיל להתנשא עליי
אוי איזה אחד ראה את הידיים שלי ואמר "מזוכיסטית מה עשית לעצמך?" אז זה גרם לי לא לעשות את זה לאיזה שעה ואז עבר
ממש נמאס לי מזה באמת אני חייבת להפסיק
יאללה פרפרים
מ-עכ-שיו
גיליתי שהזומבי ואני חברות מלא שנים
מאז שאני בכיתה ז' והיא ב-ח'
ארבע שנים
וואו היא עקפה את כל האחרים
וגם גיליתי שסטרייטיות נורא אוהבות למעוך אחת את השנייה. ולשכב אחת על השנייה. וגם עליי.
או שאלה רק הרזה והזומבי?
בכל מקרה, יש לי חברים מגניבים, והיה נחמד, וזייהו~
עוד שבוע ומשהו כיתה י"א
פאק אמאלה
כינוי:
caelum
בבלוג זה
בכל הבלוגים
