מחר טסים חזרה לארץ.
כל כך השתניתי בטיול הזה
כל כך הרבה קרה
אבל צריך לסדר את הבלאגן בראש שלי
לפני כמה ימים לא הצלחתי להירדם, אז הלכתי למחשב לחפש דברים. חיפשתי איזו בעיה (דיי רצינית של נכות תקשורתית) שפחדתי שיש לי הרבה זמן, וניקרה לי בראש. ככל שקראתי יותר, מצאתי יותר, ופחדתי יותר. ובכיתי והשתעלתי ולא רציתי לחיות עם נכות, והגעתי למצב שהרהרתי בפגיעה עצמית בלתי הפיכה.
בבקשה אל תעשו מזה עניין.
יש מספיק אנשים שקוראים פה ומכירים אותי, בבקשה אל תדברו איתי על זה, זה עבר וזה לא יחזור, אני לא אפגע בעצמי.
הייתי דיי מיואשת ושלחתי הודעות מצוקה לגבוה ולדבורה, מי שלא שלחתי לו הודעה בבקשה אל תעלבו פשוט הייתי לגמרי בהיסטריה והשמות של שניהם מתחילים ב-א' (חה חה רמז) אז הם ראשונים ברשימה בפלאפון.
הגבוה ענה רק בבוקר אז זה לא היה שימושי
הדבורה שאלה מה קרה והספקתי לכתוב לה מה קרה ולהירדם בבכי בשבע בבוקר כשאני צריכה לקום בתשע.
כשקמתי בבוקר ראיתי את התגובה שלה.
היא הרגיעה אותי.
אחר כך כשקראתי את התגובה שלה לא הבנתי למה זה הרגיע אותי כל כך, כנראה זה פשוט היה התייחסות. זה הוציא לי לגמרי את המחשבות ההן מהראש.
הן היו שילוב של חופשה יותר מדי ארוכה, הורמונים מהמחזור המזדיין, חוסר תקשורת עם חברים שלי שהתגעגעתי אליהם נורא, הדיכאון שהרגשתי במשך הרבה מהטיול הזה וזה שהשארתי את שארית השפיות שלי בבית
החלטתי שאני לא אתן לזה לקרות יותר.
אני לא אוטיסטית.
אני אטפל בעצמי ברגע שאני אעזוב את הבית, אם לא יהיה לי אומץ לפני.
יהיה לי עתיד טוב.
תהיה לי בגרות טובה, אפשרויות פתוחות, הוכחתי לעצמי שאני יכולה לעמוד בזוגיות ולהינות ממנה (גם אם היא קשה בטירוף), וזה שאני לסבית לא אומר שאני לא אתחתן. יהיו לי ילדים, גם אני אצטרך לעשות אותם לבד.
יהיה טוב.
אז כמו שאמרתי, אני לא רוצה לדבר על זה. משהו אחר
אני חושבת שהתגברתי על הדבורה באמת הפעם
או שהתגברתי אליה, או שאני באמת אוהבת אותה, כי מאז שהיא הרגיעה אותי אנחנו מדברות הרבה והשיחות זורמות.
אני לא מקנאה בכלום. אני שמחה שטוב לה.
מסתבר שלחברים שלי באמת אכפת ממני (לא משנה מה הם יעשו, אני תמיד אחשוב שלאף אחד לא אכפת ממני) כי כולם התחילו לשלוח לי היום הודעות פתאום ודיברתי עם הגבוה והדבורה והזומבי ונמו והתגעגעתי אליהם כל כךךךךךךך
עוד יומיים אני חוזרת לארץ וביום ראשון אני פוגשת את נמו והזומבי והרזה והחתניקית והחרטטן וכל כך התגעגעתי לכולם שזה כואב
אולי, אם יהיה לי אומץ לשאול את ההורים שלי והם לא ימצאו איזה תירוץ מטומטם לסרב, אני אלך עם הגבוה לדבר להט"בי כזה שיש איפה שאנחנו גרים. סביר להניח שנלך בירושלים, כי בחור הזה אין כלום.
אני חופרת אבל לא אכפת לי D:
אני אתגעגע לתחושה של החופש בניו יורק ולזה שכל יום בחמש וחצי בדיוק מתחילה סופת רעמים בפלורידה ולקור והנוף המדהים בסן פרנסיסקו וכל הפארקים הלאומיים העצומים בקליפורניה,
אבל, home sweet home
אחרי חודש עם המשפחה שלי, אני הולכת לבלות חמישה ימים עם האנשים שאני באמת מרגישה איתם בבית, ושאיתם אני my best self.
התגעגעתי 3>
(ד"א, את, השארת את אותו משפט בתיאור. אני לא אכנס לבלוג החדש שלך כי נמאס לי להיות סטוקרית ואת יכולה לקרוא פה רק אל תעבירי את המידע הלאה, אוקיי? זיהית אותי בכלל?)
כינוי:
caelum
בבלוג זה
בכל הבלוגים
