אני מצטערת. אני לא יודעת לקבל אהבה
כשהייתי בכיתה ח, הייתה לי חברה טובה שאהבתי יותר מהרבה דברים שהיו לי. תמיד חשבתי שהיא אוהבת אותי הרבה פחות, ואולי בגלל זה יכולתי לאהוב אותה כל כך. אהבתי את כולה, אהבה טהורה אמיתית, שאינה תלויה בדבר (כמעט). והיה לנו טוב. אני זיינתי את השכל, היא שיתפה אותי בכתיבה המדהימה שלה. נפתחתי בפניה, והיא בפניי. יום אחד חזרנו מאיפשהו באוטובוס, היא התחילה להסביר לי כמה אני חשובה לה, באמת חשובה. היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי יותר מכל דבר אחר בעולם. ניסיתי לשלול את הטענה כשאמרתי שיש גם את ההורים שלה ואחים שלה ואח שלה הקטן בפרט שהיא אהבה במיוחד. היא שלחה את האופציות וחזרה על המשפט. משם זה רק הדרדר. התת מודע התחיל לחפש דרכי מילוט עד שמצא אחד, אני אפילו לא זוכרת איך זה קרה ולמה, אבל פשוט ניתקתי.
כשאני מקבלת סימן לאהבה חד משמעית, הלב שלי לא מרגיש טוב. זה כמו לקבל ציפרלקס במקום רסיטל, או כמו לקבל את הנעליים שרציתי בצבע השנוא עליי. זה דפוק, אבל הגוף שלי באמת לא יודע לקבל אהבה. אני יכולה להבין אהבה, אבל ברגע שאני מרגישה אותה זה פשוט לא מרגיש מתאים.
אני מצטערת שהגבתי ככה. אני אוהבת אותך מלפחות 70% מהלב כרגע. זה הרבה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
