אלוהים! יש לי כל כך הרבה מה לומר! כל כך הרבה דברים מתרוצצים לי בראש! וכל מה שאני יכולה להתרכז בו כרגע זה להוציא את הבצק עוגיות מהגלידת בצק עוגיות שוקולד צ'יפס של בן אנד ג'ריס.
החלטתי לנסות צבעי מים בסטודיו. הביאו לי ליומולדת צבעי מים משומשים וחשבתי, למה לא? יש לי מגוון מספק של אדומים אז בחרנו להתחיל בורד. בנינו עם המורה קומפוזיציה טיפה ילדותית ובמקום לעבור על קווי מתאר בסיסיים נסחפתי, ובניתי אותו וצבעתי כבר כמעט עד הסוף. לקחתי נייר מיוחד לצבעי מים ועברתי מעל הציור המקורי, הכנתי כמה עותקים כדיי שאוכל להתנסות ולחקור בלי לפחד שכל העבודה הקשה תרד לתמהון.
והנה לכם התוצאות:
(צבעי מים זה ניסיון שני, כן? ניסיון ראשון עדיף לא לפרסם בשום מקום). יש גם רקע צבעוני אבל הצבעים לגמריי לא נראים, מה אני אעשה אפקט של אינסטגרם.
כשהלכתי לקנות מברשת נורמלית לצבעי מים חשבתי לקנות גם פלטה חדשה עם יותר מבחר צבעים (24 צבעים כולה) ומסתבר ששווי של אחת כזו זה 400 שקל?! והמברשת שקניתי עלתה 80! וגם אכלתי קוקילידה ב12 שקל!! 12!!! ממתיי קוקילידה עולה 12 שקל??? איך אפשר להיות ילד במדינה כזו.. עוד תגידו לי חמצוץ חמישה שקלים.
המקש של אפס בצד הימני של המקלדת מתפקד בתור לחצן ימני של העכבר ואני לא יודעת מה לעשות עם זה. בנוסף הבנתי שאני משתמשת בצורה אובססיבית בכפתור של אפס בצד הימני של המקלדת.
הוצאתי היום דרכון ביומטרי. הגעתי למשרד הפנים והמספר שלי היה 873 והתור היה רק 807. האמת שהמתנתי רק ארבעים דקות. נכון שלקח להם שעה לטפל בי, הבחורה שעבדה שם ניסתה לשכנע אותי שאני צריכה לשלם קנס. אבל אני עמדתי על שלי והכל הסתדר לטובה. וגם זה לא נכון מה שאומרים על זה שלהוציא דרכון בחורף זה יותר זול, 280 שקל שניהם.
ובכלל, לא הבנתי מה כולם מתנגדים בכזה תוקף לדרכון ביומטרי. מצד אחד, כן, זו התפתחות טכנולוגית רצינית וזה בהחלט מפחיד שמאגר כזה של נתונים יהיה זמין באינטרנט לכל האקר מוצלח. אבל בלווא הכי פרטים כמו הכתובת מגורים, טלפון, מצב משפחתי ושמות של קרובי משפחה מ2008 פתוחים באינטרנט לכל מי שיודע להוריד תוכנה. חוצמזה, אם אתה לא מתכנן קריירה כמאפיונר, פושע, גנב, שודד או סוכן חשאי, אין לך שום סיבה להתקומם. למרות שאני מבינה איך אינדיווידואל ירצה להשאיר את האופציות שלו פתוחות.
אני קיבלתי את הדרכון הביומטרי בזרועות פתוחות- הבנתי שעכשיו אני לא צריכה לעשות קעקוע בשביל להקל על זיהוי הגופה שלי כשהיא תצוף באיזה נהר סמוך לקולחוז נידח. עכשיו יש את הטביעות אצבעות שלי במאגר הנתונים הביומטרי של ארץ ישראל! (תדמיינו בחורה בלונדינית קורצת, עליתי פה על אחלה קמפיין). אני רוצה גם לציין שלפניי מספר חודשים פרצו לנו הביתה והשאירו המון טביעות אצבעות. רק מציינת! תנו לדמיון שלכם להתפרע מפה והלאה בהקשר הזה
וכל יום אני לומדת משהו חדש על היחס של התעשיות הגדולות כלפיי בעלי חיים ואני פשוט בשוק! איפה החמלה! אתם לא רואים נשמה בזוג עיניים?? ואם כן איך אתם מתעוררים בבוקר? מה זו החמדנות הזו, לזה מביא הקפיטליזם שלכם! בחיי. בחיי! איפה הגבול המוסרי איפה. איפה נרשמים לפריצות חשאיות למפעלי זוגלובק וחבלה במתקנים ?
פמיניסטית אקטיביסטית אומנית לסבית ועצבנית, זה מה שאני. לפעמים גם שרמוטה אבל בוודאות לרוב כלבה.
אפרופו פימיניזם, ראיתי כמה הרצאות בTED וגיליתי על דבר שנקרא מבחן בכדל (Bechdel test) מסתבר שזו מעיין הקלישאה של כל הפמיניסטיות. העיקרון הוא כזה; סרט שעובר את מבחן בכדל הוא סרט שעונה לשלושת הקרטריונים הבאים-
1. בסרט יש לפחות שתיי דמויות של נשים (עם שמות)
2. שתיי הנשים צריכות במהלך הסרט לנהל אחת עם השניה שיחה
3. השיחה צריכה להיות על משהו שהוא לא הגבר בסרט
and then it hit me- כמה סרטים באמת ראיתי שעונים על הקרטריונים הנדושים האלה? יש את מועדון ארוחת הבוקר. יש כמה סרטים מצויירים. אכן מצב קשה
ועכשיו גם יש לי נטייה מוזרה כשאני הולכת ברחוב לקטלג את הנשים שאני רואה. אני לא יכולה ממש להסביר את זה עדיין במילים, אבל יש בחורות שהן 'פרס', ויש נשים שנכנסות לקטגוריית 'מחנכות', דמויות אמהיות בעיקר. ועוד אני חושבת. על המחשבות שלי בתור ילדה. תמיד רציתי להיות 'פרס' של מישהו, שמישהו יסתכל עליי בעיניים גדולות ויצהיר את אהבתו אליי בדרכים קריזמטיות ומוקצנות. שמצד אחד זו כל הרומנטיקה. (לפחות בכל הצ'יק פליקס משנות ה80) אבל לגמריי פספסתי את העניין של הנישואים בתור חיים משותפים, של שניי פרטנרים. לגבר אין שום עליונות על האישה. אולי רק בנהיגה.
ועוד יצא לי לחשוב על הסטנדרטים שלי ועל הגבולות שהצבתי לעצמי.
אף פעם לא לעשן. לא לגעת בסמים. לא לעלות לאוטו עם מישהו שיכור. לא להשתכר עד הקאה. לא לשכב עם חבר שלי לפניי שאנחנו לפחות שנה זוג. לא לתת לאף אחד לגעת בי עד שאנחנו לא בני זוג. לא לשכב עם אף אחד בלי אמצעי מניעה ובלי שהוא נבדק קודם לאיידס. לא לצאת עם אף אחד מעל גיל 19 לפניי שאני בעצמי בת 19.
ועוד כל מני שטויות שהבטחתי לעצמי כשהייתי ילדה קטנה (עכשיו אני ילדה גדולה)- ועל איך עברתי וחציתי כל כך הרבה גבולות. כשאתה עומד בנקודה הזו, שאתה הולך לשבור הבטחה שהבטחת לעצמך אתה מבין עד כמה זה הכל חסר משמעות ועד כמה המעשה שאתה הולך לעשות לא הולך להפוך אותך לבן אדם אחר. אבל העניין הוא שאתה בעצמך כבר בנאדם אחר. הבנאדם הקודם שהיית לא היה מסוגל לעשות את הדברים האלה. ולפעמים אני חושבת לעצמי, מה, אין לי יותר גבולות? אני עושה מה שבא?
לא. יש לי גבולות חדשים. קצת יותר קיצוניים, אני משערת. לא לגעת בהרואין. לא לרדת לנקרופיליה, זיאופיליה או להשתתף באורגיה מכל סוג. לא לעשות גאלח ובלי פירסינג באיזור הדגדגן. בלי קעקועים על הפנים. בלי גברים מעל גיל 25. טוב, 26.. בלי אתרי הכרויות.
אני פשוט.. צריכה זיון
כל השירים שאני רוצה להשמיע לו, שגורמים לי לחשוב עליו
המילים קצת בוטות מדיי בשביל השלב הזה, אבל זו ההשתוקקות המפגרת הזו לרומנטיקה, ארוטיות, חום אהבה קירבה
למה! הוא! בכלל! מוצא חן בעיניי. מתקשר לשאול מה שלומי ושותק בקו השני.
אם לא היה לי איכפת הייתי גם שותקת. נותנת לו להתפתל ולנסות לצאת מהמבוכה. לצערי אני מהצד הזה של הקו הפעם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ביץ' איימ פאבילאס
