עקרון שמנחה אותי כל יום בבוקר, אפשר לומר אפילו האמונה שלי, מבוסס על מספר דברים
דבר ראשון, קיומו של גורל. עכשיו, הדרך שבה אני רואה את זה טיפה מסובכת. קיומו של הגורל, לא בהכרח אומר שיש לנו תפקיד חשוב לבצע לפניי מותנו, אלא יותר בכיוון של 'הכל כבר נקבע מראש' וכל מה שקורה, הוא בלתי נמנע, וכל מאורע משפיע על חיינו. (אני לא הולכת להגיד לרעה או לטובה, כי מדובר פה באפקט הפרפר ואני אמחיש והסכם את זה בקצרה עם משל ששמעתי מישהו מספר באיזה סירטון ביוטוב)
יום אחד, בעיירה קטנה וענייה, קיבל איכר סוס מחברו. השכן של האיכר בירך אותו, נרגש:"איזה מזל טוב נפל עליך שקיבלת את הסוס הזה!" האיכר השיב לו בשאננות:"אני עדיין לא יודע אם מדובר במזל טוב או רע".
השנים חלפו וילדיו של האיכר גדלו. ביום קיצי אחד החליט בנו הבכור של האיכר לרכב על הסוס וכתצואה נפל ושבר את ידו. השכן של האיכר בתגובה אמר:"איזה מזל רע! אם לא היית מקבל את הסוס הזה, בנך לא היה נופל וממנו ושובר את ידו..." בתגובה ענה האיכר:"אני עדיין לא יודע אם זה מזל טוב, או מזל רע".
כעבור מספר חודשים פרצה מלחמה וכל הנערים הבריאים גוייסו- זו הייתה מלחמה קשה והרבה חיילים לא חזרו הביתה. הבן של האיכר כמובן לא גוייס, שכן ידו הייתה שבורה. ושוב הצהיר השכן:"איזה מזל שקיבלת את הסוס! אם בנך לא היה נופל ממנו ושובר את ידו, היו מגייסים אותו למלחמה וספק אם היה חוזר". ושוב האיכר הפילוסוף הזה ענה אותו הדבר בדיוק בקיצור אתם הבנתם את הרעיון, מהמם כן
את עצם העובדה שקיים גורל שקבוע מראש ושאין ביכולתינו לשנותו אני מבססת על הרעיון של המפץ הגדול ותנועתו של היקום. כל מה שקרה מאותו רגע בדיוק מפעיל את היקום (בניגוד לדעותיהם של אחרים, שחושבים שמישהו שם למעלה מקבל החלטות ולפי המצברוח שלו הכל פועל). אם מישהו עדיין לא ראה, הסרט Mr. Nobody ממחיש את זה בצורה מאוד מעניינת ויפה. הסיפור הוא על גן עדן שבו הילדים בוחרים את ההורים שלהם, ויודעים את כל מה שקרה מהבריאה ולכן יכולים לדעת גם מה יקרה. כשהילדים נולדים המלאכים 'משתיקים' אותם, ובמגע של אצבע הילדים שוכחים את כל מה שהם ידעו ומתחילים את חייהם בלי לדעת דבר. מר אף-אחד, הוא הילד שהמלאכים שכחו להשתיק. ו....אני לא יודעת אם אני עושה פה ספויילר או לא קיצר תראותראו!
עכשיו, מה זה בתכלס אומר, שאני מאמינה בגורל? זה אומר ש-
א. אני לא פישלתי ואין טעם לאכול בגלל זה אשמה. אני רק שליחה של התנועות של היקום! זה משהו אני נאחזת בו הרבה, כי יש לי נטייה לפשל -והרבה- ואחריי זה גם להזכיר את זה לעצמי על בסיס יומיומי. ('הו אני לא מאמינה ששברתי קנקן בעבודה לפניי חודש! אבוי!'- זה היה בשביל לדרבן את המנהל לקנות קנקנים חדשים. להזרים קצת כסף לכיסים של הפועלים הסיניים האלה שם. אין בעד מה!)
ב. גם אף אחד אחר לא פישל, זה מה שהיה אמור לקרות במוקדם או במאוחר, וגם הוא רק שליח. זו גם הסיבה למה לא יוצא לי לריב עם אף אחד או לכעוס/לנטור טינה. love is the answer woo ♥ ('את...את באמת לא כועסת??? את נשמעת דיי כועסת.. זה לא מעצבן אותך???' אם תמשיך לשאול שאלות כאלה, אז, אולי, אני אתעצבן.)
ג. אין טוב ואין רע! כל תגובה מביאה לתגובה אחרת, שאולי למישהו אחר היא תועיל. ומעבר לזה, אם לא קורים לנו דברים רעים, איך נוכל להעריך את הטובים?
האמונה שלי בגורל מתקיימת במקביל לאמונה חזקה לא פחות, בקארמה. יש שיגידו שזה נשמע כמו פרדוקס- איך אני מאמינה בטענה שהכל הוחלט מראש ובמקביל מאמינה שמי שעושה מעשים טובים יתוגמל ומי שעושה מעשים רעים ייענש ?
בואו נצא מנקודת הנחה שלא ניתן לשנות את הגורל. המצב רוח שלנו וההחלטות שאנחנו מקבלים מושפעים בצורה ישירה מכל מה שסובב אותנו. דברים שאין לנו שליטה עליהם, כגון מזג האוויר, יקבעו את טון הדיבור שלנו לנהג האוטובוס שעלינו עליו עכשיו, ובין היתר, זה ישפיע על ההחלטה של הנהג לחכות לזקנה שרצה שם בהיסטריה לתחנה או לא. וזה למה אני מאמינה בקארמה בעצם. גלים של אנרגיה שלילית וגלים של אנרגיה חיובית. (אנרגיה שלילית ואנרגיה חיובית קיימות, שכן אנרגיה שלילית לא בהכרח נחשבת לדבר רע כפי שאנרגיה חיובית לא נחשבת בהכרח לדבר טוב)
[^זה בהקשר למשפט שאמרתי בקשר לזה שלא קיים מושג של דבר 'טוב' ושל דבר 'רע']
בעיקרון, אני מאמינה בקארמה כדיי לפזר את האנרגיה החיובית. מי שמקבל אותה מעביר אותה הלאה. (לפי החוק הראשון של ניוטון, כן?) no no, i'm just kidding. no physics today kids! ובעזרת ג'ה האנרגיה החיובית תחזור אליי כשאני אצטרך אותה מגוף אחר. קארמה בשבילי זה-
א. לחייך. כמה שיותר ולכמה שיותר. לפעמים בעבודה חיוך אחד אמיתי וכנה יכול לעשות לי את המשמרת. אז. אתם לא יודעים מתי מישהו צריך אחד!
ב. אין דבר כזה לשמור טינה או להתנקם. אקס שלי, שבגד בי, יקבל את מה שמגיע לו, וגם החברה החדשה שלו. אני לא צריכה לשבור את הראש ב'איך אני מגיעה עכשיו לבאר שבע ומנפצת לה את החלונות בבית?' או, המקביל של זה:'איפה הוא החנה את האוטו? אני לא אספיק לפנצ'ר לו את הגלילים בקצב הזה' (שמעו, זה באמת לא הוגן. אני סבלתי את הכל השיעורי נהיגה המעצבנים האלה והיא זוכה לבחור עם רישיון? well well)
ג. לעזור לכל מי שמבקש(או לא מבקש) עזרה. סחבתי לזקנה סלים על הבית. קיבלתי שוקולד מריר. כן, זה עובד! (:
בעיקרון, הרעיון של הקארמה עוזר לי להמשיך בחיים שלי בלי להתרגש יותר מדיי מהזבל האנושי שלפעמים אני באה איתו במגע. אני לוקחת נשימה עמוקה, ומשננת בלב 'קארמה תתפוס אותו לא מוכן'.
פוסט הבא כשיהיה לי כוח אני אכתוב על חשיבות של פיתוח עצמי (בהקשר לאיך אני מעבירה את הזמן לפניי צבא) ואזלוג משם באלגנטיות לאידיאל היופי
כי אני רוצה
אני בסטודיו היום
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ביץ' איימ פאבילאס
