בוקר. בסיס. כריזה. 'כל החיילים הקצינים והנגדים להגיע לרחבה'. הם כורזים שוב. ושוב. אני מביטה במשקית שאיתי. 'טוב אולי זה רציני' היא אומרת, 'כן, בטח, ראו קופסא זרוקה של פיצה החליטו על יום נקיונות. ממש מצב חירום' וכרגיל ציפיתי למשהו כל כך מגוחך אבל לא יכלתי לעלות על דעתי אפילו שהיא הפעילה את מערכת הכריזה בכדיי שאני ארים את התחת שלי ואצטלם לסירטון פרדה מ- בשלב הזה כבר הסתובבתי חזרתי למשרד ונעלתי אותו
אני תוהה לפעמים אם משהו חוץ ממני רואה את ההתעללות הנפשית שאנחנו עוברים, את הביזבוז זמן האדיר שלנו והקיום החסר משמעות לחלוטין הזה שאנחנו קוראים לו 'חיים' ומתעקשים כל יום שיש בשביל מה לקום בבוקר. 'בשביל לא לאחר'. לאחר לאן?? לאחר למה??? ללשבת במשרד להיות משקית גריסה? לשמור שלא יגנבו לנו עטים? לקום בבוקר בשביל לשבת שמונה שעות ולהחזיק את העיינים פקוחות לחייך ולענות כשמדברים אליי. לפעמים זה קשה יותר לפעמים זה קשה פחות אבל השיגרה הזאת דורסת את הנשמה שלי כמו משאית של 20 טון של מערבת בטון שנוסעת במהירות כזו שאני שומעת רק את הצופר שלה מתרחק וגווע אבל אף פעם לא נעלם, ואני קטנה, ככ קטנה, מעוכה על הכביש המהיר אבל לא מספיק מהיר של החיים שלי.
אבל מה ציפית? את באמת חושבת שאצל מישהו זה אחרת ?
אני באמת לא יודעת אבל אני אישה לא החלטית שלא יודעת מה היא רוצה.
היי! שלום!! מישהו רואה אותי ??? אני עדיין כאן
מתבדחים על זה שהוא התנשק עם הרבה בנות, אני מנסה להיות מצחיקה 'היי דון ג'ואן רק אל תדביק אותי בהרפס'
הוא דופק בי מבט
הא נכון הדבקתי אותך בכלמידיה
ממ יאמי קוקוס אננס
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ביץ' איימ פאבילאס