לא מצליחה להיאנח אנחה מספיק כבדה שתוריד את המעמסה הנפשית הזו שיושבת עליי כמו עלוקה בתוך הגרון ומוצצת לי את הדם ומייבשת אותי ומכאיבה לי מבפנים.
'את תצטרכי לאשר את הזימון הזה עם ביח 10', נראלי זה היה המשפט המדוייק שבו הרגשתי את הגוש בגרון. יצאתי מרמ 2 ברמבם ועליתי על הקו הראשון שהופיע מולי בלי להסתכל על המספר אפילו, ורק אחריי כמה דק' הבנתי שאני לבד וזו תחנה אחרונה ואינלי מושג איפה אני נמצאת. יצאתי לכיוון האתר בנייה המבודד להפליא הזה, הסתכלתי על הים והתחלתי לבכות.
אני יודעת שזה כנראה נשמע מגוחך נורא, לבכות בגלל שאני צריכה ללכת לביח 10, אבל בחיי.. אני אפילו לא יודעת איפה להתחיל.
בדר"כ אני לא לוקחת קשה בירוקרטיה ומשתפת פעולה ומגיעה מוכנה, אבל ה"רפואה" הצבאית הזו.. זה שבר אותי באמת.
דבר ראשון לקח כמעט שלושה שבועות עד שסופסוף הגיע התור המיוחל שקבעתי ל"רופא" "המומחה" בביח 10. מעבר לזה שהגיניקולוג הזה התגלה כאנטיפט גמור, מסתבר שהוא הצליח בלי בדיקת משטח לאבחן לי סרטן ולהלחיץ אותי בטירוף ולשווא. באתי אליו כי כבר חודש סבלתי מכאבים, צריבה נוראית ופצעים מלחיצים באיזור. הוא אמר לי שהמצב שלי גרוע ושאני חייבת לטפל בעצמי בדחיפות. (וואלה, מה אתה אומר. באתי לפה פשוט לבדיקה שגרתית. פשוט התחלתי להתגעגע לזרים מוחלטים שנוגעים בי שם) אחריי שהדפיס לי את כל ההפניות שאני צריכה העלתי את הנושא הבוער של 'אוקיי מה אני עושה עכשיו' 'תקבעי תור ברמבם' 'כן, מאה אחוז, סבבה, אבל אתה יודע אני חוזרת עכשיו לבסיס' עם כל החוצפה שבדבר הוא הביא לי שניי גימלים. שניים!
ובכן כמובן שלא באתי לעקוץ או משהו, באתי כי באמת באמת באמת, סבלתי. האנטיפטיות הזו הרגה אותי והתפוצצתי 'מה אתה לא מבין, כואב לי! רע לי! אני לא יכולה ללכת!' 'אני מאמין לך, ראיתי טוב מאוד מה יש לך' הוא אומר. אני עומדת על שלי. 'תביא לי טיפול כלשהו עכשיו, אני רוצה משחה או אנטיביוטיקה או משככי כאבים, משהו תביא לי' הוא, מצידו, מגלגל עיניים, אומר כאילו הוא עושה לי טובה, 'טוב מה איכפת לי' ומדפיס שבוע גימלים. לגביי הטיפול- מסתבר שאני לא יכולה לטפל בעצמי ושאין תרופה למה שיש לי. הפתרון היחיד זה הסרה כירורגית של הנגעים הארורים. ניתוח.
כעבור שבוע באתי לקבוע עוד תור לגיניקולוג, כי הכאב היה ממש בלתי ניסבל וחיפשתי פיתרון זמני לפחות עד התור שקבעתי ברמבם (שנקבע לי רק לעוד חודש). המוקדנית בביח 10 התעקשה שאין תורים לגיניקולוג, אז קבעתי לרופא רגיל. מה אני יכולה לעשות? אחריי שבוע הגעתי לרופא שהיה אנטיפט לא פחות מקודמו, ואחריי שהראתי לו את הניירת שהייתה לי מהביקור הקודם והסברתי לו שאני סובלת מכאבים- הוא התפרץ לדבריי, צעק עליי שהוא לא גיניקולוג ושהוא לא מבין מה אני מחפשת אצלו ושאני אקבע תור לגיניקולוג. הסברתי לו שוב שכואב לי, שאני צריכה טיפול, שאין תורים לגיניקולוגים ובאתי אליו מכוח הנסיבות. והוא בתגובה? אמר לי שיש עשרות חיילות שמסתובבות ממש עם מה שיש לי עכשיו בלי לקבל טיפול כבר חודשים. חודשים! הייתי בהלם. חשבתי איך אני אמורה להסתדר עם מחלה שרק הולכת ומחמירה עם הזמן.. חודשים? ביקשתי משכך כאבים, משכה, תרופה כלשהי לקחת כי זה באמת היה מצב בלתי נסבל, והוא בתגובה אמר לי מה שהגיניקולוג אמר- אין תרופה, רק הסרה כירורגית. הוא קם ויצא מהמשרד כאילו אין לי יותר מה להגיד בנידון.
הרגשתי ממש אבודה. ה"רופא" ביקש מה"אחראי מרפאה" להתקשר לקבוע לי תור דחוף לגיניקולוג. בטלפון אמרו לו שאין תורים ואין לאן לקבוע. מסתבר שהגיניקולוגים כולם ירדו לעזה. הלכתי למרפאה של הגיניקולוגים בתקווה להיכנס על בסיס מקום פנוי אבל הרופא איחר כבר בשעה וחצי והבנות מחוץ למשרד שלו התחילו להתווסף והמזכירה הרפואית (בחורה בגילי שאמורה לשבת ולשמוע על העניינים הכי פרטיים שיכולים להיות לי) אמרה שאין מצב בעולם שהיא תצליח להכניס אותי על בסיס מקום פנוי באותו יום ועדיף שאני אוותר כי אני אחכה סתם.
ההפנייה לרמבם הגיע סוףסוף. הרופא המומחה האמיתי בביח אמיתי- יחס נדיב, אמפתיה, התעניינות אמיתית והיענות אמיתית לדרישות הבסיסיות!! ביותר!!! שלי. ואני יודעת שאני משתמשת במילים גדולות אבל גם אם הוא כולה ישב שם והקשיב לי, אמר לי 'יהיה בסדר.' התחשב, קבע שטיפול כירורגי יהיה טראומתי ורשם לי מרשם למשחה! משחה!!!! שלפי דברי שניי ה'רופאים' הקודמים, קיימת רק באגדות.
הוא רשם לי מרשם למשחה שהיה עליי למרוח 30 יום ומתחת רשם 30 גימלים. יצאתי מנקודת הנחה שהרופא יכול לקבוע לי גימלים ולא ידעתי שאני צריכה לאשר עם מרפאת היחידה. ברמ 2 אמרו לי שיחזרו אליי אם אני מסופחת או לא. רק יום אחריי התקשרו להגיד לי שלא סופחתי וביקשו שאני אאשר את הגימלים אצל הרופא יחידה. יום למחרת התקשרתי למוקדנית של ביח 10 כי לא ממש הבנתי איזו פעולה אני אמורה לעשות והיא בתגובה העבירה אותי למוקדנית של רמבם שבכלל לא הבינה מה אני רוצה ממנה.
וואו. כל כך הרבה מקצועיות, אני מסתנוורת.
אחריי הסופש קמתי ונסעתי לשם בעצמי. לא ראיתי רופא. דיבר איתי איזה בחור בגילי שגם עבר על כל הניירת שלי, וסליחה אם אני טיפה אולד-סקול או משהו, אבל זה פאקינג מביך כשמישהו בגילך רואה 'נגעים חמורים רבים באיזור' ועוד תיאורים כאלה ואחרים בניירת שלך. (דר"א זו הייתה פעם שניה שהייתי בביח 10 אחריי ההפנייה כי גם הייתי שם כדיי לקחת את התרופה מהבית מרקחת. איזה כיף שמתייחסים אלייך ומכוונים אותך למה אתה אמור לעשות עם כל הבירוקרטיה הזו)
חיכיתי והוא הביא לי אישור על הגימלים מהרופא (אחריי שעה בערך, אבל ואלה לא מתלוננת. עדיין) אישור על הגימלים שהמומחה הביא לי, רק שבמקום 30 במקור, 7.
רבע.
קיבלתי סחרחורת, מה הפשר של כל זה? הרופא אומר לי לכי לגיניקולוג מומחה שמבין בזה, והנה הלכתי, ועכשיו הוא לא מתייחס למה שהוא רושם לי?! בנוסף לכל זה אף אחד לא התייעץ איתי, לא שאל אותי, לא ראה אותי. הוא התייעץ עם איזו בחורה שהיא לא גיניקולוגית אלא 'עברה איזה מבחנים חשובים' לאחרונה. (ממש. במילים. האלה. 'עברה מבחנים חשובים.' מה לעזאזל.)
הסתפקתי בזה והלכתי. לא יכלתי לסבול כבר לשמוע מחדר פנימי את הבנות שמשרתות שם מתלחששות 'איכס! איכס איכס איכס! איזה דוחה זה' 'כן צריך להתחסן מזה בגיל מוקדם זה ממש מסוכן' 'זה משהו של בנות אל תקשיב'.
הא, וגם מסתבר שיומיים הייתי נפקדת כי לא אישרתי את הגימלים והם ממש לא התכוונתי לאשר לי אותם רטרו.
זה היה שבוע ממש קשה מבחינה פיזית. ארבעה מתוך שבעה ימים לא הצלחתי לזוז מהמיטה, יום אחד עם חום. הטיפול היה ממש מורגש ולא הצלחתי להתהפך במיטה מבלי לגנוח מכאבים- ואני בכלל לא מגזימה. אם צרב וכאב לי לפניי, זה היה כלום לעומת מה שהיה בטיפול.
בסוף הגימלים עדיין כאב לי אבל הצלחתי לפחות לקום מהמיטה. הלכתי לבסיס כי חשבתי שיש עבודה ולא התכוונתי להשאיר למי שאיתי במשרד את כל העבודה. רציתי לעזור ולתרום במבצע הזה ומה שביקשתי בתמורה זה שיתחשבו בי. במזל הקצינה שלי הבינה מה עובר עליי ובאה לקראתי.
כמעט 30 יום אחריי. הלכתי לבדיקה אצל הרופא ברמבם.
רשם לי עוד טיפול, לעוד חודש.
הייתי בטוחה שהכל עבר ובכנות התבאסתי לשמוע את החדשות האלה. הייתי צריכה לסדר לעצמי עכשיו פטור מלילות בבסיס, כי זה יהיה בלתי אפשרי לישון שם ולהתקלח שם ובכללי לעשות שמירה.
הלכתי לרמ 2 בתקווה שיביאו לי אסמכתא תקציבית. המזכירה שם אמרה לי שאני צריכה שיעדכנו לי את זה במחשב. שהרופא יחידה יעשה את זה.
אני באתר בניה, בוכה ובוכה ובוכה.
שוב לנסוע לשם, לנסות לשכנע שאני באמת חולה. להתחנן לייחס. להתחנן לפאקינג טיפול מזויין. להתחנן לפאקינג טיפול מזדיין.
לראות שוב את הפרצופים שלהם, שככ עושים לי בחילה כבר.
ככ מייגע. אני חושבת על זה וזה הורס לי את כל המצברוח, הורס לי את כל היום, משחיר את המחשבות שלי ועושה לי כאב ראש. ואלה כע זה היה תשעה באב שהלכתי עם פרצוף תשעה באב.
כנראה שאני לא ככ מחכה בקוצר רוח לזין בעין החודשי שלי מביח 10.
ולמה, לעזאזל, בשלושה ארבעה ספרים אחרונים שקראתי הגיבור נרצח נפשית ע"י הסמכות והמוסכמות של החברה והלחצים שהיא מפעילה על אדם להשתלב, ואז נהרגת גופנית על האדם שהכי אוהב אותה? שלושה ספרים עם אותו סוף בדיוק. זה הזוי. זה לא כזה סוף בנאלי בחיי.
בשניי ספרים הגיבור של הסיפור שכב במיטה של ביח למשוגעים ונרצח עי מי שאהב אותו באותה דרך בדיוק
אפשר
לקרוא
משהו שאנשים שאהבתי לא מתים בו? ג'ון גרין לא עוזר ככ. וחשבתי שלחפש את לאסקה יהיה דיי קליל.
למרות שכתבתי הרבה ואף אחד לא יקרא את זה אני מרגישה שהצלחתי לפרוק משהו שעשה לי ממש רע
אני מקווה שאני ארגיש יותר טוב, כי עכשיו אני מרגישה בודדה
בנות אל תשכבו עם אף אחד בלי קונדום. גם אם הוא לא מרגיש כלום שיילך לעזאזל. הסיכון לא שווה את זה.
Edie Nadelhaft is a painter and sculptor based in New York, NY. She received an BFA in 1995 from Massachusetts College of Art, Boston.
In her two series “Flesh & Biters”, Edie uses her own hands and mouth as the subjects for her paintings. From close-up to extreme close-up, her detailed paintings of her hands explore the complexity of skin. The crisscrossing of millions of lines and the bulges of a clenched fist at such close angles turn the hand into a strange landscape.
Close ups of her mouth rendered with vivid colors of pink and white contrasts beautifully against deep cherry red creating a lusty undertone. The closeness of her painting have such an intensity, it almost feels like she's chewing in your face while you look at them.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ביץ' איימ פאבילאס