שלום לכולם,
הנה קטע שכתבתי לא מזמן, מתוך השראה בלבד.
קריאה מהנה!

זיכרון חולף
ואני שוכבת כאן במיטה שלי וחושבת עלייך. שוכבת ומחכה לך. מחכה לשובך אליי, אינני יודעת אם אתה בכלל זוכר אותי. מטילה ספק בכל האהבה הזו שלנו, אם ניתן לקרוא למה שהיה בינינו אהבה. אתה היית אהבתי, אך מה הייתי עבורך? לא יודעת אם זה הגעגוע אלייך, או סתם זיכרון חולף שבו נעים להיזכר. היינו יחדיו ברע ובטוב, ללא הגבלה של זמן או תנאים. היינו הולכים יד ביד, בקור הצונן והמרהיב, כשטיפות גשם זעירות נופלות עלינו מלמעלה ומקררות את גופנו, אך אהבתנו גברה על כל קור ועל כל מכשול. היית קורא לי ילדונת, אומר לי שכל חיי עוד לפניי רק כי הייתי נמוכה ממך ונראית כנערה צעירה, אך התעקשתי ולו פעם אחת שאינני ילדה קטנה כבר, שאני מסוגלת לכל דבר, שאיתך יכולה לעשות הכל. היית שם לצדי במשך כל התקופה הזו, התקופה שאני זוכרת בה כל פרט ופרט, התקופה שכל כך נעים לי להיזכר בה, אך בו זמנית כואב ועצוב לי. אני כבר יודעת שלא אראה אותך שוב, בטח לא בתקופה הקרובה. אם אראה אותך זה כנראה יהיה במקרה, אתה הרי כבר שכחת אותי. 

היא הולכת ברחובות, אותה בחורה שנהגת לקרוא לה ילדונת, קטנטונת, זו שיש לה את כל חייה לפניה מונחים מול אפה והיא רק צריכה לגשת, להושיט את ידה ולהתחיל לחיות את חייה כראוי, אך היא לא מסתפקת בכך. אני לא מסתפקת בכך. רוצה רק אלייך, רוצה את החום שלך, את תחושת החיבה שלך, הדאגה הרבה שלך כלפיי, איך שתמיד היית דואג לי שלא יהיה לי קר, שתמיד אהיה שבעה, שאם יימאס לי ללכת אגיד לך וננוח מספר דקות. ותמיד אני אחזור אלייך, ארצה להיות איתך שוב, ארצה רק לחזור אל הזמן שלא עבר לי, הזמן שנשאר מחכה שם רק בשבילי. הייתי נותנת כמעט הכל רק כדי לחזור לשם, לרחוב המשקיף על הנוף ההוא, הנוף שאהבנו לבחון ולצפות בו כל כך. אני זוכרת את הרגע הזה, שנינו הוצאנו בו זמנית את מצלמותינו, מצלמים מאותה זווית בדיוק את הנוף שהסתכל רק עלינו, כאילו היה שם עבורנו ורק חיכה שנגיע. אותו נוף עם בניינים יפהפיים עומדים דוממים, ומלפניהם עץ בודד, שהזכיר לך אותי, עומדת לבדי מלפני כל האחרים, מסתירה לך את כל שאר האנשים, אך לא היית לך בעיה עם זה. אך לאחר שדרכינו נפרדו, מראה הנוף הזה כבר איננו. הוא נעלם יחד עם אהבתנו, אי שם ברחובות עם הבניינים היפים עטורי כיתובים וציורים, באווירה הקרירה הצוננת שמקררת אותך עד כדי מצב שאתה לא מרגיש את גופך בעת תנועה. גם כשהאויר היה כה קר, ללכת איתך הרגיש לי כמו קיץ חמים. ללכת איתך בכל אותם הרחובות גרם לי לשכוח הכל, את הקור ואת האנשים שמאחורינו. גרם לי לשכוח את כל העולם מלבדך. 

אך גם אם לא אראה אותך שוב, אני יודעת כי היית שם בשבילי כשהייתי צריכה אותך. אני יודעת כי אי אפשר לאבד מישהו שלעולם לא היה שלך, אך אתה היית שלי. אתה היית לי העצב, היית לי השמחה, היית לי האושר, הנחת, הכאב, האדם שהיה בו כל כך הרבה מכל הבחינות האפשריות, האדם שנתן תמיד מעל ומעבר לכל ציפיותיי, האדם שנתן לי כל כך הרבה לזכור. האדם שנתן לי זכרונות כה רבים, שאוכל לשכב על מיטתי ולהיזכר בהם, לשכב ורק להיזכר בכל אותם רגעים נפלאים שחוויתי איתך, מהרגע שבו הכרתי אותך ועד לרגע בו נפרדו דרכינו. זכרונות כאלו שאזכר בהם, כאלו שלא ניתן לשכוח, כאלו שלא נעלמים בקלות גם אם תחשוב עליהם במשך כל יום ויום, וגם אם לא תיזכר בהם כלל לאחר שהתרחשו, הם תמיד יהיו שם ולא ילכו לשום מקום.