אני יודעת, הזנחתי... מצטערת :)
קטע חדש לעדכון 
אמא סיפרה לי פעם, כשהייתי יותר קטנה, שרחוק רחוק, איפה שהשמש שוקעת, יש ארץ שקיימת רק באגדות. כל לילה היא הייתה מספרת לי סיפור על הארץ הזו לפני השינה.
"איך מגיעים לשם?" הייתי שואלת אותה.
"מגיעים לשם רק אחרי שהולכים לישון," היא אמרה. "לתמיד."
היא חשבה שאני לא מבינה, אבל אני כבר ידעתי מזמן מזמן מה זה ללכת לישון לתמיד. זה מה שסבתא עשתה. היא סיפרה לי על הפיות, שעוזרות לשמש להתעורר. היא ספרה לי על העצים שם, כל כך גבוהים עד שלא ניתן לראות אותם. היא ספרה לי שיש שם פרחים שאפילו היא לא מכירה!
את כל זה היא ספרה לי לפני שגם היא הלכה לישון. לתמיד.
הייתי מאוד עצובה, ובכיתי הרבה. בהפסקה לא שיחקתי יותר במחבואים עם חברותיי, ולא היה לי אכפת שהבנים משכו לי בצמות המטופשות שכבר הפסקתי לעשות. ולא רציתי יותר ללבוש את החצאית הוורודה האהובה עליי, כי אמא תמיד העדיפה שאני ילך במכנסיים. גם אבא השתנה. הוא היה כועס, עצוב ומריר. הפנים שלו היו אדומים והוא היה מדבר מצחיק, אוחז בקבוק ריק בידו. אח הגדול שלי גם השתנה. הוא דיבר איתי לעיתים רחוקות, והסתכל עליי במבט מוזר, כועס. לא אהבתי את המצב החדש, וניחשתי שגם לא הגינה כי כל הפרחים של אמא נבלו. ניסיתי לעודד אותם והשקיתי אותם הרבה. אפילו בישמתי אותם בבושם של אמא.
"אני יודעת שאתם מתגעגעים אליה, אבל זה לא סיבה למות!" גערתי בהם. יום אחד האח הגדול שלי הופיע במרפסת, ממש מול הפרחים של אמא.
"הם מתים, ליילה. תעזבי." הוא אמר לי ונכנס הביתה. לא הבנתי למה הוא כל כך כועס עליי.
יום אחד, אבא הרביץ לי. הוא היה אדום באותו יום, והוא כעס נורא כשראה את המכתב מהמורה.
"אף בת שלי לא תהפוך לילדה הרעה של הכיתה!" הוא צעק עליי. בכיתי גם. הוא סטר לי על פניי ונשאר סימן אדום במשך יומיים. בסוף החלטתי לחפש את אמא בארץ השוקעת, בזמן שהייתי באמבטיה. הייתי שקועה בהקיץ ואט אט טבעתי בחלומותיי, עד שטבעתי באמת. ראיתי את אמא מחייכת אליי וגם בכיתי, אבל הפעם הייתי שמחה. הרגשתי עצוב על שאני עוזבת את אבא ואת אחי הגדול, אבל לא סלחתי להם על שהם היו כועסים כל כך. וסוף סוף הגעתי אל ארץ השמש השוקעת.
אני יודעת שזה נורא דכאוני, אבל זה אחד הסיפורים היחידם שיש לי בשלוף XD
פשוט אין לי זמן לעדכן תמיד, אז אני מחפשת סיפורים ישנים ומשכתבת מעט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סקיילר