הודעות על פטירתה של

הייתי צריכה להקשיב לכולם סביבי, ואפילו לכם הקוראים פה שעוד נותרו משנים. הייתי צריכה לעזוב אותו. כי אז הלילה המזעזע הזה לא היה קורה.

ישבנו באוזן בר, ועזבו שהוא סיפר לי עכשיו גם על איזו אקסית שהוא ניסה להתחיל איתה והיא לא רצתה, ככה בנונשלנט כאילו כלום. מי אתה חושב שאתה? אתה חושב שכל הנשים עומדות בתור ורק מחכות למצוץ לך?

זה עוד כלום לעומת מה שקרה אחרי זה.

הלכתי להוציא מאתיים שקל מהכספומט ויצא רק שטר של מאה. הלכתי לדבר די כועסת עם הבעלים של הקיוסק ששם הכספומט שיחזיר לי עוד מאה. בסוף הגענו להבנה שאני צריכה לחזור עם חשבונית חיוב בימים הבאים. חנן יצא משל עם ביסלי שלא שילם עליו והתחיל לאכול. התעצבנתי עליו - שהוא גונב ואחרי זה אני אשלם את המחיר כי יש להם את הפרטים שלי. כבר התחלתי להתעצבן. ואז בעודו בולס ביסלי שהוא גנב הוא אמר לי "בואי נקנה פלאפל אני רעב לא אכלתי כל היום" - ב'בואי נקנה' הוא מתכוון כמובן 'בואי תקנה לי'. כי הוא אפס שחי על כסף של אחרים. אמרתי לו שאני לא קונה לו, שכבר ביזבזתי עליו מאות שקלים בחודש הקודם, אמרתי לו שבקושי יש לי כסף ושאת מה שיש לי אני מרוויחה בזה שאני הולכת לעבודה כל יום (לעומתו שלא עבד אפילו יום אחד בחייו). אמרתי לו שאני מרוויחה פחות ממנו למרות שהוא לא עובד - כי הוא מקבל אליו את כל הקצבה ועוד מקבל כסף מההורים על ימין ועל שמאל ומחברים ואפילו מאנשים ברחוב, אין לו בושה.

העניינים התחילו להתלהט ואז החתיכת אפס הזה התחיל להרביץ לי באמצע רחוב קינג ג'ורג', לתת לי אגרופים, בעיטות, למשוך לי את השיער ולהוריד אותי למטה ואפילו ירק לי על הפרצוף כמה פעמים תוך כדי שהוא מקלל וצועק וקורא לי זונה. כמובן שהחזרתי לו, קוראים לזה התגוננות עצמית. אבל הרגשתי השפלה אדירה ותדהמה. ואנשים נעמדו מסביב במעגל והסתכלו. ואף-אחד לא עזר. הם ראו שגבר מרביץ לאישה ויורק עליה, אבל עמדו וחייכו, לא עזרו. הלב שלי רוסק לאלף חתיכות גם ממנו, העלק בן זוג שלי, וגם מהאנושות.

חייתי בבית אלים - ונשבעתי לעצמי עוד בילדות דבר אחד - לא נברא הגבר שירים עלי יד וייצא מזה בלי כלום. ועמדתי בהבטחה הזאת.

הלכתי לכביש ובדיוק ניידת עברה, סימנתי עם היד והם עצרו. כבר בכיתי בהיסטריה ורעדתי בלי יכולת להפסיק, השפה שלי שרפה והתנפחה קצת. בואו נאמר שהסיבה היחידה שאני לא בחדר מיון, היא שהאפס הזה הוא צפלון חלשלוש. ואם הוא לא היה רזה כזה ובלונדיני, גם הייתי בחדר מיון, אבל גם היו שמים עליו אזיקים ומטיסים לאלף עזאזל.

אמרתי להם שאני רוצה להגיש תלונה, לשוטרים, והוא התחיל לצעוק שאני הורסת לו את החיים. לא, אתה הורס לעצמך, דביל, תקח אחריות. תמיד הורס לכולם את החיים ויוצא מזה בלי כלום. הוא התחיל לצעוק עלי "אני גאון, אני גאון ואני כותב שירים גאוניים שאת לא תכתבי בחיים", ותוך כדי שהוא צועק הוא יורק בלי לשים לב את הביסלי שלו. הוא היה דוחה ומפחיד. אמרתי לו "אם אתה כזה גאון איך אין לך כסף לפלאפל", והתחלתי לצעוק לו שלא כל העולם אשם אלא הוא, ושמה פתאום הוא מרביץ לי אז הוא צעק "כי אני אוהב אותך רוני כי אני אוהב אותך".

מוזר, הייתי בטוחה שאנשים שאוהבים מחבקים ומנשקים. לא משפילים ומרביצים ויורקים על הבחורה שלהם באמצע רחוב סואן.

השוטר הזיז אותי משם בכוח כדי שלא ימשיך הבלאגן. למרות שרציתי לצרוח עליו עצרתי את עצמי והחלטתי שאני אהיה השקולה. התיישבתי על המדרכה והתחלתי לבכות בטירוף ולרעוד כל כך והייתי שם לבד ובלי סוללה להתקשר לאמא. אף אחד לא היה איתי. לא ניגש אלי. שוטרת אחת עישנה סיגריה, אחרת לקחה עדות מהמוכר, ושניים אחרים היו עם האפס בזמן שהוא צועק עליהם "כולם שונאים אתכם כל מה שאתם עושים זה לקחת ג'וינטים לאנשים" - והוא חייך חיוך זחוח של מישהו שחושב שהוא כזה מדהים. כשהאמת היא שהוא בן-אדם שלא לומד מטעויות. שהאגו מעוור אותו. שהוא חושב שהכל מגיע לו ושכל העולם אשם, כולם חוץ ממנו. שחושב שהוא כוכב רוקנרול ומותר לו הכל למרות שבפועל אין לו אפילו דיסק כי אף-אחד לא מוכן להפיק אותו, כי הוא לא יציב ולא אחראי. והכי נורא מהכל - הוא אלים. ולא רק כלפיי.

ישבתי על המדרכה עם האורות המבהבים של המשטרה, חיפשתי בעיניים זכוכיות על המדרכה... אולי... לחתוך... אפילו הסתכלתי על בקבוק בירה בפח וחשבתי אולי לקחת ולשבור ולחתוך עם השברים. והתאפקתי. גירדתי את היד מרוב לחץ בלי לשים לב ועכשיו יש לי אדום שם ונפיחות. רציתי למות. אבל איכשהו הצלחתי להרגיע את עצמי. לומר לעצמי שאני לא אדפוק את השנה האחרונה. את איך שנתתי את כל כולי כדי לצמוח... להתבגר... לעשות חשבון נפש... לבקש סליחות... להתחיל להחזיר טוב לאחרים... לקחת את עצמי בידיים. לא חתכתי כבר חצי שנה בערך... ואני לא אהרוס את זה בשבילי שום שמוק. כי בניגוד אליו הפסקתי להאשים את כולם חוץ מאת עצמי.

אנשים הסתכלו עלי זה היה משפיל. כאילו זאת הצגה.

אחרי זה לקחו אותו בניידת למשטרה והוא צעק "אני אוהב אותך רוני אני אוהב אותך"

ואני בניידת אחרת

נתתי עדות בתחנה כל הסיפור לקח יותר משלוש שעות

בזמן ששמעתי אותו צורח וצועק כמו מטורף בחדר אחר... מקלל... שובר דברים ובועט. משהו מטורף. צעק קוקריקו גם, חושב שהוא כזה מגניב. והוא צעק "אני רגיש אני רגיש",

באמת? ממש רגיש מצידך להרביץ לבחורה ככה.

סיפרתי כל מה שקרה. אמרתי להם שהוא לא צריך כלא אלא אשפוז. ושאני מפחדת ממנו ולא רוצה שום קשר אליו. סיפרתי גם על זה שאמר לי "אם תעזבי אותי אני ארצח אותך ואז אתאבד".

הוא נשאר שם לחכות לעורך דין בשביל החקירה. למזלי לא ראיתי אותו.

ברור לי שהוא שוב ייצא נקי בלי כלום. הוא תמיד מתחמק מהכל כי הוא מתמסכן ומאשים את כולם סביבו ולא לוקח אחריות. באותה מידה שהוא מנופף בחוסר שפיות שלו גם אני יכולה. אבל אני לא. אני לא משתמשת בזה כתירוץ להתנהגות של חרא. כבר לא. עשיתי עם עצמי חתיכת דרך. וכדאי שגם הוא יעשה.

אבל הוא לא יעשה התקדמות כי הוא נרקיסיסט והוא בטוח שהוא צודק.

אני שמחה שהגשתי תלונה

אמא ואחי באו לקחת אותי מהתחנה באחד בלילה

חזרתי הביתה והתקלחתי

השפה עוד שורפת

אבל ההשפלה והעלבון הרבה יותר.

אני לא אתן לזה להפיל אותי.

וכמובן שזה נגמר ביננו ואני לא הולכת להחליף איתו שום מילה יותר בחיים.