הודעות על פטירתה של

מזג האוויר מכניס את כולם מסביבה למן מצב רוח פואטי. כולם מלחשים על אהבה בדויה שנרקמת מבין לרוחות, ותופסת צורה לכדי ממש, כך הם מלחשים... אהבה חדשה. רטובה ורעננה.

ואילו במוחה הדואב של אנטוניה נרקמת תוכנית מסוג אחר לגמרי. והיא מנסה לשער בנפשה איך יראה נוזל החיים והמוות שלה על השלג הצח. אדום על גבי לבן. ובאיזה זווית יתנפץ אל הקרקע, והאם הרוח תספיק לשאת אותו מכאן בטרם הנוזל החמים נשפך אל הקרקע הזאת. המתריסה בקור חודר ומנוכר. הדם שלה ראוי לפרידה חמה מזאת, כך ידעה לומר. 

ועכשיו אנטוניה תוהה בינה לבין עצמה אם חזיון הדמים שלה הוא גם כן פואטי, או שיש כאן בכל זאת עיסוק באסתטי. האם המוות יכול להיות אסתטי, או שלא.