הודעות על פטירתה של
למות כל יום מחדש |
 כינוי:
קורנליה שדה אדומה בת: 35
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2015
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2015
דמעות שואה
אני בת 24 ורק היום הזלתי לראשונה את "דמעות השואה" שלי.
זה קרה בהפתעה ובלי הכנה.
בטקסים בבית הספר סיפרו לנו תמיד את אותם הסיפורים, והשמיעו ברדיו את אותם השירים. הרגשתי שאני צריכה לבכות, הייתי מנסה ולא מצליחה. בזמן הצפירה הייתי חוזרת בראשי שוב ושוב על משפטים כמו "שישה מיליון יהודים מתו", "אנשים רעבו למוות וקפאו למוות", "אנשים איבדו את המשפחה שלהם". וכמה שלא חזרתי על זה בראשי, זה לא עזר. אלו היו מילים ריקות ונבובות שלא אמרו לי כלום. איך ילד יכול להבין בכלל דבר כזה, ואיך גם מבוגר?
אז בחטיבה ובתיכון כבר לא הגעתי לטקסים. ביום השואה וביום הזיכרון הייתי בבית וגם לא ראיתי סרטים. לא הבנתי איך להיות עצובה על זה אז כבר לא ניסיתי. הציפייה של המבוגרים שאבין ואבכה, הלחיצה אותי וסירבתי לשתף פעולה. הרגשתי שגם הם בעצמם מזייפים ולא מבינים. כי איך אפשר להבין בכלל דבר כזה.
היום בכיתי את דמעות השואה שלי לראשונה. זה קרה בהפתעה ובלי הכנה.
בשיעור תסריט דוקומנטרי למדנו על איך עושים ראיון. המנחה רצתה להראות לנו, איך המראיין אם ילחץ מספיק ויכניס מספיק את המרואיין לאותה הסיטואציה ממש, ייצאו דברים עוצמתיים. ניגשתי אפאתית ומשועממת כהרגלי. עוד סרט שואה. לא ציפיתי לכלום. אבל מדקה לדקה הרגשתי שמשהו מציף אותי ומאיים להתנפץ באלימות אל החוף. הרגשתי שאני רותחת מזעם. רציתי לצעוק למורה שתפסיק את הסרט עכשיו. רציתי להפוך בכוח את השולחן. לצרוח, לקלל, לצאת בטריקת דלת, להקיז מעצמי את הנוזל האדום, דבר שלא עשיתי חודשים על גבי חודשים וטוב שכך. הרגשתי אנוסה לצפות בזה. אבל שתקתי, שתקתי. כי לא רציתי להיות שוב הבחורה הדפוקה שעושה בלאגן.
כשהסרט נגמר אמרתי שזה היה ראיון מניפולטיבי ונצלני. אף אחד לא הסכים איתי. המנחה אמרה שזה כמו שאדם עומד על סף הגשר ופוחד לעבור, ואתה נותן לו דחיפה ומעודד אותו לחצות אותו. אמרתי לה "אבל מה אם הוא ייפול בדרך?" והיא ענתה "אבל הוא לא ייפול". ואני ידעתי שאני כמעט נופלת.
הם עברו לדבר על זוויות צילום ועריכה.
ורציתי לצעוק, שהמראיין סאדיסט וסוציופת ושזה לא הוגן, ושגם ליצירה יש גבולות. אבל הבנתי שאני לא כועסת על המראיין בכלל. אני כועסת על הכל. כי לא היו שם ערימות נעליים יתומות של ילדים מתים, ולא גוויות מורעבות. הייתה שם שתיקה רועמת שנכפה עליה להיפסק. וזה היה הרבה יותר עוצמתי בעיניי. הזן האנושי נראה לי עלוב, חלש וכנוע. זעמתי על עצמי שאני מעזה לחשוב ככה. ידעתי שאם דבר כזה היה קורה שוב, הוא היה נגמר אותו הדבר. ידעתי שאם אני הייתי בשואה, הייתי נופלת מהגשר. והבנתי שכל מה שחשבתי על עצמי עד היום לא היה נכון. חשבתי שאני פתוחה ואמיצה לדבר ולחשוב על הכל. איזו שטויות. אני מדחיקה ובורחת כל החיים. כדי שלא אפול. בכיתי כל הדרך הביתה. בכיתי על הכל.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
